סיפור אחד

ביום בו קברו את סבא מנחם גור החתולים שלנו נעלם.

סבא מנחם היה הסבא של אמא. היא מאוד אהבה אותו, ולמרות שהיה משעמם ללכת אליו, היא התעקשה שנלך. בכל פעם שבאנו אליו הוא היה נותן לנו ביצי הפתעה משוקולד, לכן מאז שהיינו קטנים קראנו לו "סבא קינדר". אפילו כשהיה לו מטפל הודי כי הוא כבר לא יצא מהבית, הוא היה שולח אותו לסופר לפני שהגענו כדי שיקנה ארבע ביצים.

סבא מנחם מאוד רצה להגיע לגיל 100. הוא ידע שיעשו לו מסיבה גדולה ושיבואו אורחים מכל העולם ושהוא יעלה על הבמה וישא נאום. הוא התחיל להזמין אורחים כבר כשהיה בן 90 וחיכה. אחרי המסיבה המפוארת, כשהיה בן 100 ושלושה ימים בדיוק הוא מת.

אמא הגיעה לביה"ס כדי לספר לנו מה קרה. אחי הג'ינג'י הסתכל עליה ולא הגיב, אחותי הגדולה אמרה שתמיד כשאמא מכנסת אותנו זה סימן שמישהו מת. אחותי הקטנה שאלה: איך יודעים שמתים? (היא כזאת חמודה) ואני חשבתי: אוף! עכשיו לא יהיה לי סבא רבא.

אני כבר שנים הורג ומת במשחקי מחשב, יריתי במפלצות, נגמר לי האוכל, הורעלתי, נפלתי והפלתי לתוך לבה רותחת, קפצתי ממקומות גבוהים ונגמרו לי היריות. אמא אומרת שהמחשב עושה אותי אלים. זה שטויות מה שהיא אומרת. אני פשוט כועס עליה ועל אבא שהם מגבילים אותי, ובין ארבע לשש הם אוסרים עלי להיות על המחשב ואומרים לי לבא לשחק בחצר עם האחים שלי. הם לא מבינים שאני לא אוהב לשחק בחצר. אני אוהב את החדר שלי. כשאני יורד במדרגות לקומה התחתונה של הבית אני רוקע חזק ברגליים. זה לא שאני מנסה לעצבן אותה, אבל אני כועס בגללה אז זה הגיוני שחלק מהכעס יעבור אליה.

מה שמוזר זה שבמשחקי מחשב אף פעם לא קוברים את המתים. פשוט מתחילים מהתחלה.

נסענו כולם להלוויה. זו פעם ראשונה שהייתי בהלווייה. קצת פחדתי. לפעמים יש לי פחדים כאלה. אני לא יודע להסביר אותם ואני יודע שהם לא הגיוניים, אבל קשה לי להתגבר עליהם. סבתא אומרת לי: "אתה כבר בן 11!". אבא ואמא רוצים לצאת לבלות ושואלים אותי מה הם אמורים לעשות? זה ברור שאני לא רוצה בייביסיטר. אני גם רוצה שהם יצאו לבלות. אני רוצה להצליח להשאר לבד עם האחים שלי. זה פשוט קשה לי.

בהתחלה היה נחמד. באו כל הדודים ובני הדודים וסיפרו סיפורים על סבא מנחם. באמצע הוא שכב מכוסה כולו בבד לבן גדול. זה היה מוזר. דמיינתי שהוא שומע את כל מה שאומרים וחושב שזה קצת דבילי שפתאום בגלל שהוא מת אומרים עליו רק דברים טובים, הרי לכל אחד יש גם חסרונות. אח"כ כולם הלכו בשיירה ארוכה למקום בו קברו אותו. לא רציתי לראות איך מכניסים אותו לבור כי פחדתי שהתמונה הזו תישאר לי בראש ולא תצא, אז בשלב הזה החלטתי לצאת החוצה. אבא ישב שם כדי שנוכל לבחור אם להכנס עם אמא או להיות איתו.

באיזשהו שלב התחיל לשעמם לי והבטן שלי קרקרה. זכרתי שבשבעה יש תמיד בורקסים ואני ממש אוהב בורקסים, אבל רק עם גבינה, אז התחלתי לנדנד לאמא שניסע כבר לבית של סבא. ידעתי שאני מנדנד עוד לפני שאמא התרגזה ואמרה לי שאפגין קצת בגרות וסבלנות. הייתי רעב. מה יכולתי לעשות?

אח שלי הקטן, הג'ינג'י שהוא מתוק אבל גם מעצבן, היה עסוק באיסוף של כמה שיותר בקבוקי מים שחילקו שם כי היה בדיוק איזה מבצע ולכל בקבוק הוצמדו קלפים של כדורגלנים. את כולם זה הצחיק ואף אחד לא כעס עליו למרות שלדעתי זה ממש חצוף ומביך מה שהוא עשה. זה העניין עם ג'ינג'ים, הם מקבלים יחס מועדף כי הם ג'ינג'ים. אוהבים אותם כי הם ג'ינג'ים. אם היה לו שיער חום כמו שלי, הוא בטוח היה מקבל סתם יחס רגיל.

כשהגענו לשבעה, הצלחתי להתחבר לאינטרנט של השכנים. איזה מזל שבמשחק שלי אפשר לשמור השגים, כי היה לי זמן לפתור עוד quest ולעבור סוף סוף לlevel 15. כל הבנים בכיתה סומכים עלי ומחכים שאצליח כבר כדי שאסביר להם איך לעשות את זה.

כשהגענו הביתה בלילה והקטנים שנרדמו בדרך הועברו למיטות, אבא ואמא קראו לחתלתול והוא לא בא. הם חשבו שלא שמתי לב. שאלתי מהמיטה איפה הוא. אמא צעקה מהסלון: "עם אבא". הייתה לי הרגשה שהיא משקרת אז נשארתי ער במיטה עוד המון זמן וחישבתי כמה עוד ברזל נשאר לי בתיבות כדי להכין חרב שיכולה להרוג זומבי בשתי מכות. נשבעתי שלא ארדם עד שאשמע אותו מיילל ואהיה בטוח שהוא באמת בבית.

כשקמנו בבוקר דבר ראשון יצאנו לקרוא לו. בלילה הוא תמיד ישן על העץ שבכניסה לבית. הוא בטוח שהוא טיגריס שחי בסוואנה. כל בוקר כשהוא מתעורר הוא מיילל, מפחד לרדת. אבא עומד על קצות האצבעות, מותח את הידיים ועוזר לו, ואז הוא נכנס ללקק קצת חלב שאבא מוזג לו על השיש.

הוא לא היה שם וגם לא בא בריצה למרות שעשינו לו המון פסס פסס פסס.

כבר מתו לנו חיות בבית. היה את דודי הכלב שהורדם אחרי שהיה חולה בסרטן וגסס, היה ארנב שנעלם אחרי שהכלבה תפסה אותו בין השיניים. כמה צרחנו כשראינו את זה. אמא ואבא אמרו שאין מצב שהיא אכלה אותו, היא פשוט שיחקה איתו ובטח אח"כ הוא חטף טראומה ולא חזר ונשאר לחיות בשדות שמול הבית. זה ברור שהם אומרים את זה סתם כדי להרגיע אותנו. הייתה גם החתולה הסנובית נורה, שהייתה עם אבא אפילו לפני שהכיר את אמא. לא מזמן היא הלכה למות (ככה אומרים שחתולים עושים, הולכים למות במקום אחר). לאף אחת מהחיות האלה לא הייתי קשור. לא הייתי עצוב כשהן מתו ואני לא מתגעגע אליהן. הפעם זה היה החתול שאני ביקשתי להביא, וחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. ידעתי שאם יקרה לו משהו זה ישבור אותי. התפללתי שהוא לא מת. אפילו אמרתי בלב שאני מוכן לוותר עליו ושילך לבית אחר, רק שלא ימות.

ניסיתי לא לחשוב מחשבות רעות, אבל זה לא היה בשליטתי. דמיינתי שהוא נדרס. פחדתי שבמהלך החיפושים נראה את הגופה שלו על הכביש. אחותי הגדולה אמרה שמישהו בטח עבר, ראה חתול חמוד ופשוט אימץ אותו. אמא אמרה שיש כל כך הרבה גורי חתולים נטושים, ולמה שיקחו דווקא אותו. אפילו צבע מיוחד אין לו. באיזשהו שלב התחלתי לבכות. האשמתי את הכלבה ששוב אכלה לנו חיה ודרשתי להעיף אותה מהבית.

פתאום נזכרתי שבמשחק שאני משחק עכשיו יש רק היום מבצע ואפשר לקבל מגן דיימונד מכושף. רצתי מהר אל המחשב והשלמתי את המשימה וזכיתי. ידעתי שאצליח בקלות. אחר כך חזר לי הפחד על החתול וגם הבכי.

כבר היה לי ברור שלא נראה יותר לעולם את החתול, אבל כשאמא הודיעה שהיא יוצאת לחפש אותו באתי למרות שחשבתי שזה אבוד. הלכתי ראשון עם אחותי הקטנה, וכל הזמן הסתכלתי קדימה ותכננתי איך כשאבחין בגופה המעוכה על הכביש אספיק לסובב אותה מהר חזרה לכיוון הבית לפני שהיא תראה את הזוועה.

לרגע קרה לי הדבר הזה שקרה לי פעם אחרי שילד אחד מבית הספר שלנו מת. הוא היה גדול ובכלל לא הכרתי אותו, אבל דווקא אז ראיתי אותו כמה פעמים הולך ברחוב ותוך שנייה נזכרתי שהוא בכלל מת והבנתי שזה דמיון. מיד אחרי השנייה שחשבתי שדמיינתי שראיתי את זנב החתלתול מתחמק, הבנתי שבעצם זאת מציאות. הוא רץ אל תוך גינת השכנים ונעלם. מזמן לא הייתי כל כך מאושר. צעקתי: "הנה הוא!" ולא האמנתי. כולם רצו אחרי. בלי לחשוב נכנסתי לחצר של השכנים, הסתערתי עליו, הרמתי אותו, הכנסתי אותו כמו שאני עושה תמיד מתחת לחולצה ולקחנו אותו הביתה. הכלבה גם שמחה מאוד. היא כישכשה בזנב כל כך חזק. אבא מזג לו חלב על השיש.

אחר כך נכנסנו לאוטו. אבא סיפר לנו על יוסף החתול המצחיק שהיה לו כשהיה ילד. הג'ינגי הציק לאחותי הקטנה אז נתתי לו מכות. ידענו שאנחנו מאחרים לבית הספר, אבל רק לאחותי הגדולה היה אכפת כי היה לה בשעה הראשונה שיעור מתמטיקה.

 

 

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.