אם היו לפוסטים שלי שמות, בטח היו קוראים לזה: "הנסיכה שעקצה אותי"…

אם היו לפוסטים שלי שמות, בטח היו קוראים לזה: "הנסיכה שעקצה אותי", אבל מכיוון שאין נתחיל כרגיל בהתכתבות עם ילדותי.

כשהיינו ילדים והתחשק לנו איזה מסע קניות קטן, עלינו על קו 9 ונסענו העירה. "העירה" היה ביטוי שיצג כמה רחובות בעיר העתיקה של באר שבע, שאת מרכזם חצה רחוב שאת חלקו הפכו ל"מדרחוב". (זה היה ביטוי חדשני!). אני לא זוכרת מה היה שם הרחוב, אבל בטוח שזה היה הרצל או וייצמן או קק"ל. משני צדיו היו חנויות קטנות שהיו להן בעלים קטנים. מדדנו בגדי ים בסלון 'את' ועשינו חורים באוזניים במלון 'ערבה' שהיה מבנה קטן ועלוב, שהיום לא היה משמש אפילו בית בושת. קנינו צעצועים בבזאר 'העיר', בגדים ב'בוטיק של רותי' ובורקס עם ביצה בפסג׳, והרבה אנשים אמרו פשז׳.

כשרצינו להתפנק בקטנה בקניות קל"ב, היינו קופצים למרכז המסחרי השכונתי שכלל שורה של ארבע, גג חמש חנויות בינהן מכולת, פלאפל, סניף בנק ו/או סניף דואר וירקן יקרן. מתישהו פתחו שם בורגראנץ. זה היה שיא. הרגשנו כמו פרבר באמריקה.

אחת לשנה, עם תחילת הקיץ וסוף העונה, נסענו אמא שלי ואני בקו 370 ליום קניות בת"א. הלכנו לטופר ולראש אינדיאני ליד כלבו שלום וקנינו בגדים גזעיים. לפעמים קפצנו לדיזנגוף סנטר שהיה עבורי מבוך ללא יציאה.

כשהייתי בת 16 נשלחתי מטעם הצופים לארצות הברית של אמריקה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל וארץ האפשרוית הבלתי מוגבלות נראתה לי כמו ארץ של חושלוקי אפשרויות בלתי מוגבלות.

אחד הדברים שהממו אותי יותר מכל היו ה'שופינג מולז'. מבחוץ הם נראו כמו קוביות ארכיטקטוניות לבנות ענקיות וקרות. כשנכנסתי אליהם הרגשתי כמו עליסה בארץ פלאות שמכרו בה הכל, עד האין סוף ומעבר לו.

היום גם בארץ יש קניוני ענק ולמסע קניות קוראים "שופינג". שמות החנויות גם הם לא בעברית, ובדרך כלל הם מונים שתיים -שלוש אותיות לטיניות. הילדים של הילדים שהתגאו פעם שבבירת הנגב נמצא הבניין הכי ארוך במזרח התיכון (1/4 קילומטר!), מתגאים היום בקניון הגדול ביותר במזרח התיכון.

אף פעם לא ממש אהבתי קניות. עד היום מידי פעם כמתנה ליום ההולדת שלי, אמא שלי כופה עלי סיבוב באיזה מרכז קניות. אני מחליפה בתא המדידה, והיא רצה ברחבי החנות ומטרפת את המוכרות וזורקת עלי בגדים מהחריץ למעלה. ההספק שלנו גבוה, הוא חייב להיות כזה, כי שתינו יודעות שאחרי 40 דק' מקס, אני מאבדת סבלנות וברגרסיה חמורה מתחילה לנדנד לאמא שאני רוצה הביתה.

האינטרנט הזה עם החנויות הוירטואליות שלו בא לי טוב. בלי תורים ומדידות, בלי הסתובבות יתר ובלי מוכרות שאומרות לי "משגע עליך". אני קונה באינטרנט אוכל, מוצרי נקיון, בגדים, נעלים, הכל (כמעט). זה חוסך לי זמן יקר וסבל רב.

חשבתי שהאינטרנט הזה עם החנויות הוירטואליות שלו בא לי טוב, עד שהשבוע גיליתי שללא כל אזהרת מסע, ערכה בשבועות האחרונים הנסיכה בת העשרה ל7 מסע קניות חובק רשת. לקניון שלה קוראים google play. היא רכשה משאבים שונים כדוגמת חיים, אביזרים, כוחות קסומים ומטבעות בסכום כולל של למעלה מ2000 ש"ח שהוזרמו במלאכת מחשבת מתוחכמת שאפילו אתי אלון לא הייתה הוגה, מחשבון הבנק של אמא שלה (שזאת אני) לחשבון של סרגיי, החבר שלה מגוגל.

אחרי שגיליתי את האובדן ולאחר שנשמטה והורמה לסתי, ולאחר שכעסתי קצת על הילדים והרבה על עצמי ולאחר שניתקתי את החשבון ושלחתי מיילים לגוגל, שאלתי את עצמי, מה בעצם הכי כדאי ומשתלם לקנות ב2000 ש"ח? חמישה מיכלי דלק, שני לילות בצימר, שתים- שלוש קניות סופר למשפחה בת 6 נפשות, או חיים וכוחות קסם?

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה