"אנחנו צריכים שתבואי איתנו ועם אבא למדבר", אמרו הקטנים….

"אנחנו צריכים שתבואי איתנו ועם אבא למדבר", אמרו הקטנים.
אמרתי: "אתם רוצים וזה מאוד מחמיא לי, אבל אתם לא צריכים".
"אנחנו כן צריכים" הם חזרו.
"ואני צריכה לנוח" חייכתי ובלעתי דמעה.

אחרי חודשים עמוסים ומאתגרים, שקונחו בשבועיים לבדי עם הילדים והחיות והשער שנשבר והצינור שהתפוצץ, חרף געגועי העזים למדבר החלטתי להשאר בבית ולנוח. למרות החשק לצאת לטבע ולנשום, ידעתי כמו המתקן האוטומטי שתיקן לי את המילה "לנשום"- ש"לישון" שלושה ימים זה מה שאני צריכה יותר.
(*הערת שוליים: אם תעקבו אחריו תגלו שהוא בכלל מתקן פרוידיאני).

הגדולים כמעט ולא צריכים אותי ונותנים לי את החירות לחפוש.
הם מפרגנים לי לא לבשל. הם לא מעירים אותי בבוקר. הטינאייג'רית מכינה לעצמה משהו קטן לאכול ויוצאת לאנשהו.

החופש והמנוחה במיוחד בחג החירות, הזכירו לי נקודות ציון דרמתיות בחיי ההורות שלי שהחלו בבום בדיוק ביום ההולדת ה30 שלי, כשתינוקת ג'ינג'ית מתוקה שללה באופן טוטאלי את החופש שלי כשנצמדה לי לציצי והגבילה את תנועתי, ואת שעות השינה שלי, ולשתות מים. אני זוכרת איך לעיתים במשך שעות הייתי צמאה ופשוט לא הגעתי לזה, למים.

ואז הגיע נקודת הציון הראשונה בה הרגשתי שאני מתחילה לקבל את החיים שלי בחזרה. יום אחד יצאנו מהבית עם ארבעה ילדים ו..ללא ה-תיק. תיק התינוק. לא נזקקנו לחיתולים ולא לבקבוק ולא למגבונים ולא לבגדים להחלפה. אני זוכרת את זה כאילו זה היה לפני 8 שנים. קלילות כזו, תיק נשי מעוצב, שיער מתבדר ברוח, פרפרים באוויר.

היום בו נפרד אחרון הילדים מהגן היווה עבורי נקודת ציון נוספת בדרך לחופש. לא עוד פיזורים בכמה תחנות בכל בוקר, כולם מורדים ביחד ליד אותו שער כשאני לא צריכה בכלל לרדת מהאוטו. לא עוד מסיבות לכל אירוע בכל גן, אלא מסיבת חנוכה וגם מדורה אחת משותפת לכולם. לא עוד אמא של שבת, לא עוד בובת אריה שעושה אצלנו סוף שבוע.

עוד אירוע מחולל היה בפעם הראשונה בה אבא ואמא (קרי אנחנו) הלכנו לישון יחד צהרים והילדים העסיקו את עצמם בעצמם, אחרי שנים של משמרות. זה היה עוד צעד בדרך לחופש, וזה היה גם רומנטי.

והיתה הפעם ההיא שהילדים נשארו בבית כשאני יצאתי לסידורים אחר הצהרים ולא הזדנבו אחרי בשיירה ברווזית. זה היה שחרור.

והחופש הגדול הראשון בו חלקם לא הלכו לקייטנה, למרות ששנינו היינו בעבודה. זה היה גם החופש הגדול שלי.

והפעם הראשונה בה הם נשארו לבד בערב בלי צורך לאתר בייביסיטרית זמינה.

והפעם הראשונה שאחד הילדים נסע לבד באוטובוס לחוג.

והיום בו הטינאיג׳רית הלכה פעם ראשונה לבד לשיננית (ממש לפני שבועיים)

ועוד מעט יהיה לה רישיון ולא אצטרך להסיע אותה כל יום בין תחנות מד"א ברחבי השפלה.

ממש עכשיו כולי בת חורין יושבת במיטה בנחת, אוכלת שסקים חמוצים ומדמיינת שהם אשכול ענבים המוגש לי ע"י אשכול נבו שעומד ליד מיטתי, ובעוד אצבעותי מקלידות במהירות אני מרימה מפעם לפעם את הראש וקוטפת בשיני עוד עינב שאשכול מקרב על פי.

אחרי העינב התשיעי כשגרעין חלקלח של שסק חומק מבין אצבעותי ונעלם מתחת לשמיכה ואני יודעת שלעולם לא אמצא אותו, אני גם יודעת שכל החופש ההורי המתעצם הזה שאני מספרת לעצמי, הוא אילוזיה בלבד ושחירות והורות לא הולכים ולא ילכו לעולם יחד.

אני יודעת שלשים לעצמי שעון מעורר ל3:00 לפנות בוקר כדי לוודא שהטינאייג'רית חזרה, זה 'תיק התינוק' החדש, ואני לא שוכחת שאני עוד לפני בנים בצבא שגם שזה לא בדיוק חופשה במלדיבים.

דורדור והקטנים יחזרו מחר מהמדבר. נחתי המון, ועכשיו אני קצת מתגעגעת לימים בהם הוא היה נוסע לתחרויות, וכולם ישנו איתי יחד במיטה.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה