אני גרה בשכונה פסטורלית ליד בית חולים מונומנטלי….

אני גרה בשכונה פסטורלית ליד בית חולים מונומנטלי.

כשאנחנו קמים בבוקר ומתארגנים לצאת לבית הספר ולעבודה, יש שם אנשים שלא יודעים איך יגמר להם היום.

כשהילדים עוברים במכולת בדרך חזרה הביתה, ילד אחד בוכה כי מחדירים לו עירוי. אם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע.

בלילה כשאנחנו מכבים את האורות, נותנים נשיקה והולכים לישון, הניאונים שם לא מפסיקים לדלוק. רופא מגיע למשמרת, אחות נותנת משככי כאבים, חולה מתאושש מניתוח, אישה יולדת, מישהו קם במאמץ למקלחת, אמא באה לבקר עם אוכל ביתי, או עם דובי פרוותי, מישהו לא מצליח להירדם.

אני גרה בשכונה קטנה וירוקה ליד בית חולים גדול ואפור.

כשאני במטבח מכינה עוגה, ואחד הילדים מפטפט איתי ומארח לי חברה, 200 מטר מאיתנו מפעל ענק מאכיל ומכבס לאלפי אנשים.

לפעמים הכתום שמחלון חדרו יש תצפית למנחת, מקפיץ אותנו לגג כשמסוק נוחת. זה באמת עושה לי טוב לראות מסוק כבד נוחת לאט לאט, אבל כשאני מדמיינת את המורדם מונשם שבתוכו יורדת לי דמעה שקופה.

אני גרה בשכונה שקטה עם בתים נמוכים ובית ספר קטן בקצה הרחוב.

ברחוב המקביל יש לילדים אישור לא ללכת לבית ספר, אבל לא בטוח שזה מה שהם רוצים.

כשאני מטיילת עם הכלבים הם מושכים לחניה של בית החולים. הם הכי אוהבים להתרוצץ במבוך המכוניות שלכל צבע בו יש ריח אחר.

כשהסירנות עוברות הם נובחים ואני נושאת תפילה קטנה של הדת שהמצאתי לבריאותו של השוכב מאחור. לפעמים כשהטינאייג'רית המד"איסטית במשמרת אני יודעת שיש סיכוי שהיא מלווה אותו שם, אולי מרגיעה או מחזיקה את היד או מלטפת כשכואב לו. זה קצת מנחם וגם מעורר גאווה.

זה נח לגור ליד בית חולים, כי כשצריך פשוט הולכים ברגל למיון (והלכנו), וכשלא צריך זה סתם נותן תחושת בטחון (וזה חושלוקי נותן).

זה לא נח לגור ליד בית חולים, כי הרבה אורחים ועובדים עלו על הטריק, נכנסים לשכונה ותופסים לנו את החניות.

בכלל בשכונה האינטימית שלנו מסתובבים הרבה אנשים זרים. זה עלול להכניס לפחדים, אז זה עוזר לחשוב שהם כנראה חולים.

לגור ליד בית חולים עושה לעיתים להזכר בכל מיני פעמים בהן הייתי בבתי חולים ואז להתאמץ שוב לשכוח.

אני גרה בשכונה פסטורלית ליד בית חולים מונומנטלי.

כשאנחנו יושבים בגינה ואוכלים פירות מישהו מת.
כשאנחנו שוכבים במיטה וקוראים ספר, תינוק נולד. אולי תאומים.

~~~
צילום: דורדור המוכשר

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה