באחד מההזכרונות הראשונים שלי, תמר הגננת שלימדה אותנו בכפייה את שירי ארץ ישראל היפה….

באחד מההזכרונות הראשונים שלי, תמר הגננת שלימדה אותנו בכפייה את שירי ארץ ישראל היפה, שהייתה איך לומר, עניינית, לא מהמחבקות, הושיבה אותי בראש שולחן שסביבו ישבו סיגל, ליזיק, עינב הרעה, תמי ואולי עוד מישהי, והורתה לי בעברית מוקפדת: "למדי אותן לצייר". הראיתי להן איך לצייר קו והן חזרו עליו, ציירתי צורה והן ציירו אותה על הדפים שלהן. ככה צעד אחר צעד עד שכולן השלימו דיוקן.

עשרים שנה אחר כך כשיצאתי מבצלאל מרוטת אגו ועם הערכה עצמית של ברבוניה בנחל הקישון, תליתי שלטים על עצים, פרסמתי באומץ מודעה בעמוד שמאלי בידיעות אחרונות בעלות של 2000 ש"ח(!) והקמתי את המכינה הבינתחומית לעיצוב ואדריכלות. היום אני מבינה שלתמר הגננת מגיעות ללא ספק מניות בחברה.

אדיבה הייתה המורה המבוקשת ביותר בבית הספר. כל ההורים רצו שהיא תלמד את הילדים שלהם. אנחנו זכינו בה! מכיתה א' עד ג', שלוש שנים היא הייתה המחנכת של הכיתה שלי ושל דניאלה ושל יונית ושל ליזיק (אותה ליזיק מהגן). היא באמת הייתה מורה נהדרת, קשובה ואדיבה. אהבנו אותה מאוד.

בתעודה של כיתה א, אחרי המקום שהוקדש לציונים, היו בצד למטה שלוש שורות להערכה מילולית. היא כתבה על הישגי המרשימים בלימודים ואז כתבה שתי מילים שלא הבנתי את משמעותן: "את שתלטנית". פספוסית בת 6 בקושי קוראת, שאלתי את אמא שלי מה זה אומר. מידת הפגיעה שנפגעתי כשהבנתי מה אמרה לי המורה שלי, ככה במחי עט הייתה עצומה ועמוקה. ביום הראשון של כיתה ב' התביישתי לפנות אליה והשפלתי מבט. הרגשתי שעל מצחי מקועקע אות. עוד הרבה זמן אחרי.

את אגרוף העלבון בבטני הקטנה לא שכחתי.
שתלטנית נשארתי.
עם ארבעת ילדי השתלטנים אחד אחד אני מדברת על כריזמה, מנהיגות, הובלה ושימוש חיובי בכוחות בהם ניחנו. (ולפעמים כשאני כבר ממש מותשת מריבוי מנכ"לים בבית אחד, אני פותחת על מישהו "די להשתלטטט!!!")

עוד שנת לימודים מתחילה.
שוב אנחנו חולקים עם אנשי החינוך, השותפים שלנו, את גידול ילדינו.

מורות, סייעות, מנהלים, גננים, גננות, חונכים, מורים, מנהלות, סייעים, חונכות,
בבקשה
תגידו לילדים שלנו מילים טובות.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה