בדרך לברלין כמעט מתתי….

בדרך לברלין כמעט מתתי.

נשבעת לכם באלוהים שכמעט מתתי.

בשלב כלשהו המטוס הנמיך מעט, מה שכנראה גרם לאיזה לחץ להמריא לי בתוך הראש. זה לא היה סתם לחץ, זה היה וואחד לחץ מאוד מאוד חזק בתוך הראש שלי. לחץ שאם הייתי יכולה להמחיש לכם בסאונד הייתי משמיעה צליל רם וצורמני נורא שמקורו בכמה מוקדים, שאי אפשר להקשיב לו. צליל כזה שאם אתם שומעים אותו אתם סותמים חזק חזק את האוזניים עם הידיים וגם עוצמים ומכווצים חזק את העיניים ומצרפים את האף ובכלל את כל השרירים הטבעתיים בגוף. צליל כזה שכלב יברח בגללו מהבית ולא ישוב לעולם. גם לא אחרי שתסתובבו בכל השכונה ותקראו לו במשך שעות ותביאו לו את החטיף האהוב עליו. הוא לא ישוב. מהטראומה של הרעש, מהפחד שחלילה ישמע אותו שוב.

דורדור קלט שאני לא בסדר, ורץ להביא לי מים. הבנתי שהנה עוד שניה הלחץ הופך לכאב, והכאב לבלתי נסבל, וכלי דם מתפוצצים לי פיץ פץ פוץ בתוך המח, והדיילת רצה למגפון שלה ושואלת בעברית ובאנגלית ובגרמנית אם יש רופא בקרב הנוסעים אבל אין, ואז בלית ברירה הצוות ובראשו הקברניט מחליטים לנחות נחיתת חירום, ולמטה כבר מחכה לי האמבולנס שהוזעק מבעוד מועד, וכדי שלא ישארו לבד, דורדור נשאר עם הילדים על אספלט שדה התעופה הרותח של קפריסין, מה פתאום של קפריסין, באמת בא לי למות? בעצם של איטליה, דרום איטליה, 40 דקות נסיעה מבית החולים הקרוב, והטינאייג'רית שכבר צברה אי אילו שעות אמבולנס עולה איתי, ותוך כדי הכאבים העזים, על סף איבוד הכרה, אני חושבת לעצמי שזה מצער שהבת שלי נאלצת לראות אותי ככה במצבי, כל כך סובלת, כל כך חסרת אונים, ואיזו שריטה זה בטח יצלק בה, ומבין חריצי החלונות של האמבולנס אני רואה את המשפחה שלי הולכת ומתקטנת והולכת ומתקטנת ואני תוהה אם אראה אותם שוב, ואם כן באיזה מצב אהיה, והאם עד סוף ימי חיי הם יצטרכו להאכיל אותי ולהחליף לי חיתולים.

שתיתי את כוס המים שדורדור הביא לי ובמשך איזו דקה שתיים נשמתי לעומק קצת מיינדפולנס, ואחרי עוד כמה דקות הלחץ הנוראי חלף. משמאלי שני ילדים ישנו, מימיני ילדה אחת שיחקה בטלפון ואחת הסתכלה על העננים מהחלון. בסוף לא מתתי.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה