בכל פעם שבא לי לטייל קצת בטבע, טיול אמיתי כזה כמו פעם….

בכל פעם שבא לי לטייל קצת בטבע, טיול אמיתי כזה כמו פעם בצופים, אני פונה אל חברותי קצינות החינוך בדימוס ואומרת להן: "קחו אותי לשם!"

הן חברות טובות החווי"ות ומיד הן נענות לי, אבל אני, קצינת הת"ש לשעבר קולטת שהן מתנשאות עלי ובסתר ליבן מנסות לשבור אותי.

בשנה שעברה לדוגמה, הן לקחו אותי לטפס את החרמון. שש שעות עליה בזווית של 70 מעלות (!!). נשבעת, לא היה העקֹב למישור ולו לשני מטרים מנחמים. הן דילגו כאיילות כל הדרך קדימה בעוד אני מסתרכת מתנשפת מאחור, עושה דמיון מודרך.

הן עולות על נעלי הטרקים הגבוהות עם הסוליות העבות שלהן, שמות על גבן תרמילים מהוהים וענקיים שביקרו בכל הר וגיא בישראל וגם במלא ארצות אקזוטיות בעולם. בכל כיס צדדי הן תוקעות בקבוק שני ליטר, וחובשות כובע בצבע של אפריקה או כורכות סביב ראשן כפייה לבנה מבד ערבי אוורירי.

אני נועלת נעלי ספורט אופנתיות בצבעים זוהרים עם גרביים צבעוניים שבדיוק הגיעו במשלוח מסין, ותיק קטן ומגניב שלקחתי לנסיכה. בתוכו אני שמה מיכל שתיה עם קש שהמכסה שלו בצבע טורקיז והכוס שלו בצבע טורקיז שקוף עם נצנצים. אני חובשת כוכע רחב שוליים מבד מפוספס.

הן עוצרות להגדיר פרחים ואז הן מצלמות אותם מקדימה ומלמעלה וגם מלמטה כדי שיראו את התחתונים של הפרח. בחיי שככה הן אומרות. לפעמים הן עושות סלפי עם הפרח, משתפות ומתייגות אותו ואת עצמן. הן מספרות על ההיסטוריה של המקום ואיך הגיעו עליו הממלוכים והרומאים וגם הורדוס, הן אומרות גם הורדוס.

אני שואלת אותן: היכן זה פוגש אתכן? רוצות לדבר קצת על רגשות? איך זה מרגיש לכן להפרד מהילדים ליומיים? אתן חושבות שזה מחשל או פוצע? זה חשוב לעבד את התהליכים האלה אתן יודעות. מזל שלפני הכל הן בנות, כי הן ישר קופצות על הרעיון לדבר. ליתר דיוק להמשיך את השיחה ממקודם.

בסוף השבוע האחרון נסענו שוב לטייל. הפעם עם מטרה ברורה: למצוא את האיריס הנצרתי שהוא יפהפיה שפורחת איזה יומיים בשנה, באיזה מטר רבוע אחד בארץ. העפתי מבט בגוגל תמונות כדי לדעת למה לצפות ואכן היא נראתה מהמם. פשניסטה הורסת עם חולצת מלמלה לבנה מתנפנפת וחצאית מנומרת. איריס כלבבי.

במשך יומיים טיפסנו על כל פיסטין והפכנו כל אבן כדי למצוא אותה. פרח לב הזהב זה סיפור ילדים בהשוואה למסע שעברנו. הפעלנו רשת מודיעין ענפה שכללה מעקב ברשתות החברתיות אחרי חובבי טבע שהנחנו שגם הם דולקים השבת אחרי המשגעת הזאת. כל מידע שהתקבל קרב אותנו אל היעד.

בשבת ב16:23 בדיוק, מול בית הקברות של נצרת עלית, ליתר דיוק מול שער 4 של בית הקברות, במורד השביל, בין סבך העצים והצמחיה משמאל, היא נצפתה, יפה יותר מבכל תמונה. מתנפנפת ברכות ובאצילות ברוח הקלילה שנשבה שם. האמת, בלי טיפה של ציניות, התרגשתי. מאוד התרגשתי.

בדרך חזרה שמחות ומסופקות, כשעצרנו בבית קפה מוכר ששמו מתחרז עם רומא ועם קומה, פגשתי חברה ותיקה שמזמן לא ראיתי, שבמקרה גם היא קצינת חינוך לשעבר. (נשבעת, ממש במקרה. זה היה הרי לא אמין בעליל אם הייתי ממציאה את זה לצורך הפינלה). סיפרתי לה תוך כדי התקדמות בתור על הטיול שלנו. דיברתי בטון מבין. אמרתי "הר עצמון", אמרתי "יודפת", וגם "עמק בית הכרם". כשסיפרתי לה על האיריס היא הרימה גבה בזלזול מסויים ואמרה "סחלב הביצות שאני ראיתי נדיר יותר". שניה לפני שהגיע תורנו ונפרדנו הראנו אחת לשניה תמונות והשוונו את הפרחים שלנו.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה