בששי לפני כמה שבועות נסענו לים. בחורף אנחנו אוהבים ים….

בששי לפני כמה שבועות נסענו לים. בחורף אנחנו אוהבים ים.

אחרי שהתגלגלו כל הגלגלונים וצולמו כל הסלפים, קיפלנו את עצמנו והתכווננו לעבר האוטו.

אלא שאז, בחורה קטנה וחמודה רצה לעברנו, ובהתרגשות הציגה עצמה: "אני רונה ואני אומנית ואני מאוד רוצה לצלם את הילדים שלך עם מצלמת אקורדיון בת 100 שנה. זה אפשרי?"

בטח תגידו שאני שיוויצרית אם אספר שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה ושהילדים שלי למודי סשנים של צילומים, אבל זו באמת האמת, ומכיון שאני יודעת שהסיטואציה נוחה ומחמיאה להם, אמרתי לה "אין שום בעיה. הם ישמחו".

היא שאלה: "בשבת הבאה זה נח?"

הנסיכה ענתה: "כן, לי זה נח" ואחרי שתי דקות אמרה שוב "נח לי בשבת" ואחרי עוד דקה חזרה על זה שוב (לחשתי לה שתזכיר לי להסביר לה בבית מה זה "קשה להשגה").

הכתום אמר לה: "אני עוד לא בטוח מה אני עושה בשבת. אבדוק ואעדכן אותך" (לחשתי לו שיזכיר לי בבית להסביר לו מה זה "ענווה")

מאחורי הצלמת עמד גבר, איזה שניים וחצי מטר (מינימום) עם מוטת כתפיים אלי האנה (מינימום) ועליהן ישב פעוט בן כשנה וחצי, הגבר אמר שלום ענייני בקול עבה ובמבטא רוסי כבד.

נתתי לה את מספר הטלפון שלי ונסענו הביתה.

בדרך הילדים נמנמו, מה שאפשר לי להרהר אם אני לא מגזימה עם ההענות הזאת שלי לכל הצעה שאנשים זרים מציעים לי. לא כולם טובי לב הפחדתי את עצמי.

ביום חמישי רונה שלחה הודעה ושאלה אם נוכל להגיע ליער בשבת בבוקר. אמרתי שבודאי. היא כתבה שזה בעומק היער ושבעלה יבוא לקחת אותנו מתחנת הדלק הסמוכה. אמרתי "סבבה", אבל חשבתי "בכלל לא סבבה!". למה שיבוא לקחת אותנו ועוד מתחנת דלק? זה לוקיישן בו קורים מקרים לא טובים. אי אפשר לשלוח מיקום? ולמה באמצע היער? העצים בתחילת היער נראים אותו דבר. אולי הם רוצים להסתיר משהו? אולי יש להם סיבה טובה להיות רחוקים מהכביש ומתנועת אנשים?
הדחקתי במיומנות את המחשבות ובשבת נסענו אל תחנת הדלק אליה הונחנו להגיע.

למרות שהגענו בשתי דקות איחור, לא נצפו בסביבה העוג וגם לא הצלמת. התחנה היתה ריקה מאדם מלבד ואן לבן גדול ישן בלי חלונות שעמד בצד. חשבתי לעצמי שואן לבן גדול ישן בלי חלונות במערכה הראשונה זה לא משהו שטוב שיופיע במערכה האחרונה.

הטלפון צלצל והצלמת הייתה על הקו: "הוא תיכף מגיע לאסוף אתכם. אני מארגנת פה את הציוד". מה יש לארגן? תהיתי. כולה להעמיד מצלמה וחצובה. מה עוד היא מארגנת שם??

אחרי כמה דקות הוא הגיע ונופף בחביבות חשודה מרחוק. הוא יצא מהאוטו והתקרב ואמר שהילד ישן. הצצתי לעבר האוטו הקטן וחוץ מהמון שקיות ותיקים מסביב למושב בו ישן לכאורה הילד, לא ממש הצלחתי לראות שם ילד. זה כבר ממש העלה את חשדי.

נסענו אחריו. בשלב כלשהו הוא סימן לנו לעצור והורה שנמשיך ברגל אל מעבה היער, כי לדבריו האדמה בוצית מאוד אחרי השבוע הגשום שהיה. שאלתי: "אתה בטוח? זה ג'יפ עם יכולת עבירות גבוהה.." "כן, כן" ענה בבטחון במבטא כבד. מצד אחד תסרטתי בראשי סצנות אימה. מצד שני עכשיו לסגת? מה אגיד לצמד? מה אגיד לילדים?

הוא נשאר ליד האוטו עם "הילד הישן" ואנחנו עם הצידנית שהכנתי מבעוד מועד ועם מחצלת שהיא דבר מעולה לגלגל בו גופות, התחלנו לצעוד בשמש אל עבר האיזור האפל של היער.

בשלב מסוים כבר לא ראינו את הרכבים מאחור אבל גם לא את הצלמת מקדימה. אמא וילדיה באמצע היער מבוססים בבוץ ומסביב רק סבך עצים וצמחים משתרגים וזאבים. אני די בטוחה שראיתי בין העצים להקה של זאבים. ענקיים.

"הי!!!" פתאומי גדע את השקט. נבהלתי. היא הציצה מבין השיחים וסימנה לנו להתקרב. הילדים רצו לעברה מוסיפים עוד ועוד שכבות בוץ לסוליות הנעליים שלהם. הבנתי שלצאת משם בריצה שלא לומר לברוח תהיה משימה בלתי אפשרית.

כשהגענו כבר ממש שקענו בבוץ בתוך הסבך לצד מזוודה ענקית מלאה בגדים ישנים, וליד המצלמה בת המאה שלא היה להערכתי סיכוי שהיא יכולה לצלם. היא אמרה שהיא הולכת להביא רגע משהו. ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלנו לברוח ולמרות זאת נשארתי שם קפואה מובילה את ילדי כצאן לטבח.

לקח הרבה זמן עד שהם חזרו. בידה עוד מזוודה, על כתף אחת שלו הילד ועל השניה לום ארוך מברזל. לראשונה שמתי לב ששניהם מקועקעים. אבל לא בציור של מטוס נייר מקופל או בפרח קטן, אלא בקעקועים ענקיים על כל הזרועות והרגליים והכתפיים.

תוך שניות הוא תקע את הלום באדמה וחיבר אליו גוף תאורה מקצועי, ותוך עוד כמה דקות היא התחילה לצלם.

היה ממש כיף. אנדי ורונה הם אחד הזוגות המתוקים, מוכשרים ונחמדים שפגשתי לאחרונה, ואורי (במלרע) התינוק שלהם הוא סוכריה אמיתית. מזל שאני נענית לכל הצעה שמציעים לי אנשים זרים.

 

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏‏לעמוד‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏2‏ אנשים‏, ‏‏‏‏אנשים עומדים‏, ‏‏עץ‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏‏

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה