ב14:10, אחרי שצלצלה צלצול אחד וניתקה, אמא שלי נעלמה….

ב14:10, אחרי שצלצלה צלצול אחד וניתקה, אמא שלי נעלמה. התקשרתי, שלחתי הודעות. גורנישט. נעלמה.

ב15:00 התחיל הסיור של צוות המנהלים של הדבר הבא – תכנית המתמחים של ישראל, שהוא גם הצוות המגוון וגם הצוות *המקסים ביותר בארץ. (*נבדק מחקרית)

כך יצא שבזמן שדאגתי שאמירה עטוית החיג'אב תרגיש בנח חרף נעיצות המבטים של צדיקי בני ברק, ושדודי שמסתובב ברחובות ילדותו עם חבורת נשים לא יהיה נבוך, ושויקה תסיים לטפל בשלט רחוק בהסעה של הבת שלה שלא הגיעה, וששלומית הקיבוצניקית שחושבת שכל חנות היא מרכולית בלב מדשאה, לא תרוץ לכביש כילדה חרדית לא חרדה, הלבושה בדיוק כמו שתי אחיותיה הדולקות בעקבותיה..
אז בו בזמן שהטרידו אותי המחשבות שלעיל, הייתי צריכה לגלות לאן נעלמה אמא שלי.

אז זה נכון שאמא שלי תמיד עסוקה ונכון שתמיד הכל קורה לה ולטלפון שלה, וזה נכון שהיא בסה"כ בריאה ואין באמת מה לדאוג, אבל מי יודע, אולי דווקא היום יצאה מביתה להליכה שהרחיקה בלי להתכוון ליער ירושלים, ושם בגשם ובקור היא הפכה דמנטית ולא יודעת איך לחזור. מי יודע, אולי..

על הגבעה ליד האנדרטה לזכר חללי מערכות ישראל תושבי בני ברק (יש כזאת, ואפילו מרשימה) התקשרתי שוב והפעם כבר הייתה הודעה: "המנוי אינו זמין". תהיתי אם משטרת ישראל יכולה לאתר מיקום של טלפון גם אם הוא כבוי, או אם הסוללה שלו נגמרה.

מול ישיבת פוניבז' שאלתי את אמירה ואת דודי אם הם מתפללים לאותו אלוהים ואם הם יכולים להכפיל כח ולהחליף איתו שניה מילה כי אותי הוא בטח לא יספור, ולבקש שאמא שלי תהיה בסדר, ושתחזור מהיער או מהקונצרט, או מתיקון הטלפון שנפל לשלולית, או מהחזרה הלא צפויה של המקהלה בהקדם ותשקיט את נפשי.

 

בשעה 18:30 בצומת הסואן של בני ברק, התאום של הצומת ההוא בטוקיו רק בשחור, הרמתי טלפון לאחותי לשאול בלחש כדי לא להפריע למהלך הסיור אם שמעה משהו מאמא.

"היא נעלמה" לחשתיי לה.

"לא נעלמה. ב14:00 היא התקשרה אלי". ענתה בשלווה

"נו בדיוק" אמרתי בתוכחה "מאז 14:00 עברו 4 וחצי שעות בהן היא לא זמינה. למה שלא תהיה זמינה?? נעלמה. אני אומרת לך. אולי קרה משהו"

"את יודעת איך היא" הוסיפה רגועה אפילו די משועשעת, "בסוף היא תמיד צצה עם איזה סיפור מצחיק שמסביר את העלמותה".

ניתקתי וחשבתי לעצמי שאולי כדאי לי גם לחזור בתשובה.

ב19:15 שניה לפני שהגענו לאכול צ'ולנט בבית הוריו של דודי בו גדל עם 12 אחיו ואחיותיו, מול השכנים עם 22 הילדים והילדות ("זה הזוי" אמרה לנו על השכנים אחותו הצעירה), קיבלתי הודעה מאמא שלי "איך אתם בגשם הזה?" "ישתבח שמו" עניתי לה, הוספתי כמה סימני קריאה, ושלחתי לה תמונה שלנו עם הפשקווילים שהכינו לכבודנו. נאלמה. מאז היא לא ענתה.

סביב 21:00 כשסיימנו את הביקור שמענו בום לא מוסבר. אחרי כמה דקות התקשרה הטיאייג'רית לבדוק אם אני בסדר כי "ירו טילים על גוש דן" סיפרה. אמרתי לה שלא תדאג כי אלוהים/ה מגן/ה על בני ברק.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה