דפנה התחתנה השבוע בפעם הרביעית….

דפנה התחתנה השבוע בפעם הרביעית.
 
אם אכתוב פעם רומן בטח אכתוב אותו עליה, כי אני לא יודעת לכתוב מהדמיון, והמציאות שלה היא קצת בדיונית.
יקראו לרומן: "האישה שלא היו לה חפצים"
 
אין לה חפצים מלבד מזוודה גדולה ובגדים וכמה קרמים ומברשת שיער ומברשת ומשחת שיניים.
 
אין לה בית
 
אין לה ילדים
 
אין לה רהיטים.
בעצם אם אני זוכרת נכון יש לה כורסה אחת, כבדה ועמוקה בצבע חרדל, שהיא משאירה אצל חברה בכל פעם שהיא באה לארץ. אולי בעצם שתלתי אותה בזכרוני כי היא דימוי טוב למקום קטן ואישי שמקבל ומכיל את גופו של בעליו ומקיף אותו כמו גדר מגנה. אולי היא סיפרה לי על הכורסה הזאת, ואולי אני מדמיינת.
 
אם במקרה יש לה איזה לק אדום שרכשה או מחברת קטנה עם הדפסים גרפיים יפים ודפים נתלשים, היא נותנת אותם לחברה, או לבת של חברה.
 
יש לדפנה (במלעיל) שלושה בעלים לשעבר. אחד אפילו מת. השבוע היא התחתנה עם בעלה החדש והוא קסם של בחור. היא אומרת שזו החתונה האחרונה ואני מאמינה לה.
 
זה לא שיש לה איזו תפיסת עולם מהפכנית.
היא פשוט לא צריכה חפצים.
או אולי היא פשוט מבינה שלא צריך חפצים.
אל תטעו, היא לא תפרנית. היא דווקא עושה ים כסף. היא גם ממש לא קמצנית, אפילו לא חסכנית.
היא פשוט לא צריכה,
או אולי באמת פשוט מבינה מה צריך.
 
לפעמים היא רחוקה ולפעמים היא פה ליד. ככה עם המזוודה שלה היא הולכת וחוזרת. משאירה מאחוריה רק זכרונות וגעגועים.
 
יש לה גם תכשיט אחד. צמיד זהב שהיא מאוד אוהבת.
זה מן צמיד קסם שגורם לאנשים שהיא לא מכירה לעצור ולדבר איתה. היא תמיד מתחילה איתם בחיוכים ושיחות קטנות על הצמיד ואיכשהו היא תמיד צוללת איתם אל מצולות שיחה, ותמיד מסתבר בסוף שסבא שלהם היה עם סבתא שלה באותה כיתה, או שיש להם בדיוק את אותן תפישות עולם, ואז הם מזמינים אותה אליהם הביתה לארוחת ערב והיא הולכת תוך כדי דיבור כי היא אוהבת לדבר.
 
כשחושבים על זה גם ההיכרות שלנו הייתה תוך כדי דיבור ממושך מצידיו של קיר בין שני תאי שירותים בקורס קצינות. האוכל כנראה לא היה שיא הסטריליות, מה שגרם לשתינו להתיישב שם לפרק זמן מכובד. בין שריקות והפצצות שהשתיקה עדיפה להן ניהלנו שיחת נפש. כשנפגשנו בחוץ הופתענו שמעולם לא ראינו אחת את השניה לפני, ומאותו רגע את כל השמירות בלילות כבר עשינו יחד.
 
אני זוכרת את שיחת הטלפון שניהלתי איתה פעם מהדירה הסטודנטיאלית הטחובה והקסומה בנחלאות. אני זוכרת את טלפון הפנסוניק האל חוטי הלבן עם המזכירה האלקטרונית שהיה אחוז כמו במלקחיים בין אוזני המורכנת לבין כתפי המורמת בעודי שוטפת כלים או חותכת סלט. אני זוכרת את התובנה שבאה לי פתאום: "בויינה, הבחורה מדברת הרבה הרבה יותר ממני". זה שימח ועודד אותי, כי לעומתה נראתי לעצמי מתונה ומווסתת, אז החלטתי שאשאר חברה שלה לעולמים.
 
נורמטיבית, אם להתייחס למושג "נורמה חברתית", היא כנראה לא ממש, אבל אם דמיונכם כבר מתחיל לצייר קונטור וכתמים וצבעים לדמותה, אז בואו אעזור לכם ואבלבל אתכם. היא לא מתלבשת מוזר, לא זו שהיא מגלחת את בתי שחיה, היא אף מטופחת במיוחד, שיערה הבלונד טבעי מחוזק, מתבדר בסגנון פוסט פארה פוסט, והעור שלה מבריק ומתוח ימח שמה. היא לא ממורמרת, היא לא מגדלת חתולים (למרות שאם הייתה יושבת במקום אחד בטח הייתה מגדלת גם כלבים), היא לא מחזיקה כל מיני אג'נדות שמצדיקות את אורח חייה ואת הבחירות שהיא עושה, היא לא שונאת ילדים או אירועים עמוסי משפחות, להיפך, הרבה פעמים כשהיא באה לבקר אני אומרת לה: בואי נפגש באיזה בית קפה בשקט. היא אומרת לי: "אבל אני רוצה לבא לראות את הילדים ולאכול איתם ארוחת ערב"
 
יום אחד אולי אכתוב ספר והיא תהיה הגיבורה שלו.
 
דפנה היא הבחורה הכי מיוחדת שאני מכירה. זה למה אני מאוד מעריכה אותה.
 
דפנה היא הבחורה הכי רגילה שאני מכירה. זה למה אני פשוט אוהבת אותה.
***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה