הזמר האוסטרלי שר בקול עמוק ואני הרמתי ידיים והתנועעתי מצד לצד

הזמר האוסטרלי שר בקול עמוק ואני הרמתי ידיים והתנועעתי מצד לצד. זה היה שיר שקט ונוגה ופתאום בלי התראה התופים רעמו ואני קפצתי בבהלה. לשניה חשבתי שזה היה פיצוץ, ובשניה הבנתי שזו פשוט הפוסט טראומה שלי כישראלית ששמעה יותר מידי בומים ויותר מידי יירוטים, ושראתה יותר מידי עמודי עיתונים עם תמונות קשות של יום אחרי פיגוע.
עברתי בעיני על המון הקהל שהקיף את ההיכל שבימים רגילים משחקים בו כדורסל, וניסיתי לחשב כמה אנשים נמצאים שם. לא הגעתי לחישוב מדויק אבל בכללי זה יצא כמה תלפים וחשבתי שזה חתיכת לוקיישן ממקסם פיגוע ההיכל הזה, ושאם הייתי נכנסת עם חגורת נפץ עלי אף אחד לא היה שם לב.

דמיינתי את כל הרעש והצעקות שיהיו בשניה שאחרי הפיצוץ הגדול לו יהיה פיצוץ גדול, בעצם אחרי סדרת הפיצוצים, ואת הריח הנוראי שתמיד מספרים שיש בפיגועים, שבטח יהיה שם, ותיארתי לי שיהיה קשה מאוד להתמצא במרחב כשהכל הרוס מסביב ומלא קורות עצומות מגובבות על הארץ בגובה רב בהרבה מגובהו של אדם. תהיתי איך ולאן נברח בתוך האנדרלמוסיה והבכי והצעקות שיהיו מסביב. החשמל הרי יפול, וכולם ינסו למצוא דרכם עם פנסים של טלפונים ויסנוורו אחד את השני. לי יש את דורדור חשבתי, עם הזריזות וחוש הכיוון המעולה שלו, שיוציא אותי מכאן. תפסתי לו את היד ליתר בטחון. הוא חייך אלי ונתן לי נשיקה.

עצמתי עיניים והקשבתי למלודיה, לפסנתר ולכינור החשמלי. הקהל הריע בקולי קולות ובהתרגשות עצומה. חלק נעמדו וצעקו ורקעו ומחאו כפיים גבוה באויר והכל רעד, הכסאות והרצפה ואני, הכל. ליתר בטחון ספרתי כמה שלטי יציאה מאירים בירוק בחשיכה וחישבתי את האזימוט שלהם.

כשנגמרה ההופעה יצאנו ללילה החורפי הראשון של השנה, הוא בא בהפתעה אחרי הרבה ימים שמשיים. לא היינו לבושים היטב והיה לנו קר. הלכנו בצעדים מהירים לאוטו, כשלרגע נעצרתי, אני שנוסעת למכולת עם וייז, אני שהולכת לאיבוד בקניון רחובות, ואמרתי לדורדור: "התבלבלת. אנחנו לא בכיוון. האוטו בכלל בצד השני"

***
40 שנה בדיוק לפני:
אנואר סאדאת, בא לביקור היסטורי ראשון בארץ. קצת אחר כך שב וביקר בבאר-שבע. איך שמחנו לקראתו. בכל המקומונים כתבו על באר שבע שלנו שנבחרה מכל הערים והיינו גאים. אחותי ואני והמטפלת שלנו הלכנו לעבר שדרות יעלים עם עוד המון אנשים שזרמו סביבנו ואיתנו לאותו יעד ונעמדו לאורך הרחוב הבאר שבעי שנראה לי אז כמו הכביש הסואן ביותר בעולם.

החזקנו דגלוני ניילון קטנים של ישראל. לחלק היו גם דגלונים של מצרים ונופפנו את ידינו גבוה כששיירת הראיס חלפה על פנינו באטיות. אני זוכרת בראש ובגוף איך התרגשנו.

אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת, עמדנו אלפי אנשים נשים וטף משני עבריו של רחוב של עיר מדברית צהובה וחלמנו שיום אחד יהיה כאן שלום.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה