הכתום התקשר אלי כשהייתי בעבודה וגמגם משהו בסגנון: "אמא תשמעי….

הכתום התקשר אלי כשהייתי בעבודה וגמגם משהו בסגנון: "אמא תשמעי, אני אגיד לך.. היום בבי"ס.. ז'תומרת כשהסתיים היום, את שומעת?.. אז הסיפור הוא, זה היה בחצר, ז'תומרת זה לא אני ש.. אז כשיצאתי הבייתה…. את שומעת?"

"כן ילד שלי מוצלח, מה הבאת הפעם?" שאלתי בטון של מישהי שכבר עברה דבר או שניים בחיים.

הוא מלמל עוד משהו כשברקע צעקה אחותו: "אמא! הוא הביא תוכי!"

שלחנו הודעות בכל הקבוצות הרלוונטיות: "נמצא תוכי קצוץ כנפיים שלא יודע לעוף". כלום, דממה.

היה ברור שהוא גדל עם אנשים. מיד ניסה להתיידד עם כולנו גם עם החתולה והכלב שממש נבהלו ממנו. הוא ישב עלינו, בא לאכול מהיד וגם מהשיש. בכל פעם שהתרחקנו התחיל לשרוק ולשרוק ולשרוק ולא הפסיק עד שחזרנו להיות לידו, או לקחת אותו איתנו לחדר השינה או לחצר או לפינת היצירה או לשירותים.

מהרגע הראשון קלטתי שיש לו עיניים חכמות, שיש לו חוש הומור ושהוא תחמן לא קטן.

קראנו קצת וחקרנו והבנו שהוא תוכי מזן שמדבר, אממה, הדבר היחידי שאמר כל הזמן היה "תכיני לי שווארמה אישה! תכיני לי שווארמה אישה!" (עם ש' שורקת). חוץ מזה הוא מילא פיו זרעונים. רק בלילה מתוך שינה הוא התחיל לפטפט.

הוא דיבר בפיזור דעת ומהר ובמבטא של תוכים שהוא לא הדבר הכי ברור. מבין השורות שמעתי "אנשים טפשים", שמעתי "לעוף! לעוף! לעוף!", שמעתי "גרעינים של אבטיח". הוא אמר "משעמם" ואמר "בית חדש". התחלתי לחשוד בו, אבל לא אמרתי כלום לילדים כדי לא לבאס אותם.

ביום בו מלא שבוע להגעתה של הציפור אלינו כבר היו לו כמה שמות חיבה. הנסיכה הגאה הביאה חברה להראות לה את חיית המחמד החדשה. הן הוציאו את התוכי לחצר, נתנו לו אוכל, התנדנדו איתו על הנדנדה. הוא היה חמוד וייצוגי והתנהג בדיוק כמו שתוכי שנסיכה מביאה חברה כדי להשוויץ בו צריך להתנהג.

אלא שאז ברגע של חוסר תשומת לב, הוא פרש כנפיים ועף. זה לא היה ממש מעוף כי הכנפיים שלו קצוצות, אבל הוא כן הצליח להגיע איזה שני מטרים עד לגדר, התרומם והתעופף מעליה ונחת מהעבר השני שלה.

מהר רצנו, פתחנו את השער, ולמרות שציפינו לראות אותו עומד מהעבר השני, הוא לא היה שם. חשבנו: טוב, אולי לא נחת ממש על הארץ, אולי קיפצץ אל השיח הסמוך. חיפשנו, טלטלנו את השיח, גם את זה שלידו, חיפשנו גם לאורך הרחוב הקצר שלנו, הצצנו לגינות שכנים. נאדה. התוכי נעלם.

זהו, לסיפור הזה אין ממש סוף טוב, למרות שביננו, לחיות עכשיו 15 שנה (זה מה שכתבו בקבוצת "אוהבי ציפורים, דגים ותוכים") עם תוכי נודניק זה גם לא ממש הפי אנד.

מעניין מה עלה בגורלו. אני מקווה שהוא חי ושהוא מבסוט. מעניין אם השריקות שאני שומעת בכל ערב בגינה זה הוא מסתתר שם באיזושהי פינה וקורא לנו שנבוא להיות איתו, או שזו ציפור אחרת. אולי אני סתם מדמיינת.
~~~
וזה סרטון הפרידה שהכינה הנסיכה. הגבירו רמקולים.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה