הסנדוויץ' מעולם לא יצא לטיול שנתי (כמעט מעולם)….

הסנדוויץ' מעולם לא יצא לטיול שנתי (כמעט מעולם)

הוא מעולם לא יצא לחברים (אל תדאגו, הם באים אליו)

הוא מעולם לא יצא מהחדר (אלא אם הכרחתי אותו, או הכנתי לו משהו טעים)

הוא מעולם לא יצא מהמחשב (חוץ מאשר כשהחתולה הגיעה לשחק איתו. בקסמיה הוא לא עומד)

כשהגיעו הדפים עם ההסברים והאישורים לקראת הטיול השנתי, הצעתי בעדינות שישקול לצאת.

הוא אמר לי: "את הטעות הזאת עשיתי פעם אחת בשנה שעברה. היא הוכיחה לי שלאורך כל השנים עשיתי את המעשה הנכון."

חבל, חשבתי. זה יכול להיות כיף והזדמנות לשבור שגרה, להכיר יותר את החברה מהתיכון ואולי להתאהב באיזו בחורה.

שאלתי אותו מה עם הפוטנציאל לחוויות ולזכרונות שילוו אותו לאורך כל חייו.
הוא הסביר לי שיש לו כבר מלא חוויות וזכרונות עם החברים שלו, ושעדיף זכרונות מהחדר שלו, שממנו הוא יכול לסלק אותם כשבא לו. הוא טען שזה עדיף בהרבה על פני זכרונות שלו מנסה לישון במיטת קומותיים מברזל עם מזרון לא נוח כשכולם מסביב עושים מלא רעש, ולמה בכלל ללכת לישון מאוחר במקום זר כשאפשר ללכת לישון ב22:00 בבית, ולמה ללכת שעות במדבר ולהיות צמא ועייף ומשועמם.

כמעט השתכנעתי, ובכל מקרה הזכרתי לעצמי שהוא זה הוא, ושאני זאת אני ושהוא ואני זה לא אותו דבר, וגם שאני צריכה לבחור את הקרבות שלי.

הכתום לעומתו דווקא אוהב טיולים, אבל לא אוהב בית ספר, אף פעם לא אהב, וזה למרות שהוא בבית ספר פתוח שזה בית ספר שילדים רוצים שהחופש הגדול יסתיים כבר כדי לחזור אליו. מאז שהוא בכיתה א' הוא אומר לי שהוא רוצה הום סקולינג.

השבוע התחיל בעירנו רחובות פרויקט חדשני עם שם אופנתי באנגלית, במסגרתו בכל יום רביעי בבוקר כל ילדי כיתות ח' בעיר לומדים קורסים מגוונים במקומות, סליחה ב'קמפוסים' שונים ברחבי העיר.

הכתום לא אהב את הרעיון הזה מהרגע הראשון.

הסברתי לו שזו הזדמנות נהדרת להרחיב אופקים, ושקורס יזמות קונסיסטנטית או אפיה מודולרית או אדריכלות ביומטרית מטאפיזית, נשמע לי מרתק, ושזו הזדמנות להכיר ילדים מכל העיר ולהוסיף מלא עוקבים לאינסטה שלו.

לא השתכנע. אמר שזה משעמם אותו ושזה בזבוז של זמן ושזה בטח לא יהיה מעמיק ושנראה לו שהעיריה עושה את זה רק בשביל שיוכלו להשוויץ בפרוייקט הזה, ושהוא אוהב להיות בבית נה נה נה נה, נה נה נה אואואו.

כמעט השתכנעתי, ובכל מקרה הזכרתי לעצמי שהוא זה הוא, ושאני זאת אני ושהוא ואני זה לא אותו דבר, וגם שאני צריכה לבחור את הקרבות שלי.

ביום רביעי בבוקר לפני שיצאתי לעבודה ניגשתי להפרד מהבנים שנשארו בבית. הסנדביץ' כרגיל חיבק ונישק אותי ראש וחצי מעלי. הכתום כרגיל לא הסכים שאתקרב אליו וברח. בקרב הזה אני לא מוותרת, החלטתי, רדפתי אחריו בכל הבית וכשתפסתי אותו חיבקתי ונישקתי אותו מאתיים חיבוקים ואלף נשיקות. נשיקות עם עם רוק. הרבה רוק.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה