הרבה זמן אני מפנטזת על פעמון….

הרבה זמן אני מפנטזת על פעמון. גם כי נמאס לי לצעוק לילדים שיש ארוחת ערב, וגם כי אני אוהבת את המילה "לדנדן".
 
פעם כבר כמעט רכשתי פעמון, אלא שאז, בקופה, הסנדביץ' אמר לי: "באמת ככה את מתכוונת לקרוא לנו לאוכל? זה לא נראה לך מנוכר?". מיד נזכרתי בפעם בה איחרתי לגן לקחת ילד, ובפעם בה שכחתי את מסיבת יום המשפחה, ובפעם בה שכחתי להזהיר ילד מהתבנית הרותחת שיצאה מהתנור, ובזה שלא הבאתי עוד ילד לעולם למרות תחנוני כל בני ובנות הבית, והכנסתי את הכסף לארנק.
 
הפעמון לא נרכש והחלום נשאר.
 
בתחילת השבוע בשוק חג המולד, בזמן שהנסיכה הוקסמה מהסנטה קלאוסים ומבועות הזכוכית עם פתיתי הקלקר, ומהכרכרות ומהאיילים ומעצי חג המולד המקושטים, ראיתי מונח בפינת הדוכן פעמון של סנטה. סתם פעמון שגופו מתכת זהובה וידיתו עץ כהה, אבל בול כמו שתמיד רציתי.
 
כשהסנדביץ' סובב שניה את הראש שאלתי בלחש: "כמה?" שילמתי והכנסתי אותו לתיק. הכל תוך מקס' שלוש שניות וארבעים מאיות השניה.
 
בבית הוצאתי בחגיגיות את הפעמון מהתיק ובשרתי לילדים שמהיום אני לא צועקת יותר. אני קוראת לארוחה באמצעות דנדון פעמון. השמעתי להם את הצליל הצלול והעז כדי שלא יהיה לאף אחד ספק, וכדי שאף אחד לא יגיד "לא ידעתי למה התכוונת כשאמרת דנדון" או "לא זיהיתי את הצליל".
 
בערב שלמחרת ניסיתי את הפטנט החדש. חשבתי שיקח כמה ימים עד שההתניה הקלסית תופנם, אך להפתעתי הם ירדו מיד, אחד אחרי השני כמו במצעד והגיעו לשולחן. בסוף הארוחה הזזתי את הפעמון לפינת השיש ובטעות הוא דנדן. הנסיכה קמה מיד ופינתה את כל הכלים שעל השולחן והסנדביץ' התחיל למלא את המדיח. זה נראה היה לי מוזר, והתחלתי לחשוד.
 
דנדנתי שוב, ואחרי שהטינאייג'רית התחילה לטאטא ואח"כ לשטוף את הרצפה, והכתום התחיל לעשות פנלים, הבנתי שקניתי פעמון קסמים.
 
לקחתי את הכלבים לטיול ואת הפעמון לניסוי כלים. כבר בתוך החצר ליד עץ הלימון דנדנתי. כל הלימונים הירוקים הפכו ברגע לצהובים וראיתי בין הענפים שלושה שהפכו כחולים. בחיי כחולים. בקצה הרחוב דנדנתי והכלבים עשו בו זמנית סלטה. הזקנה לאחור והקטן קדימה. המשכנו לטייל לעבר הגבעות. דנדנתי. כל החצבים שכבר מזמן קמלו, הזדקפו מיד והפריחו פריחתם הלבנה.
 
הכל התחבר לי פתאום. הבנתי שהמייל שקיבלתי באותו בוקר בו התריעה בפני גלית מנהלת משאבי האנוש שלא ניצלתי 15 ימי חופש ב2018, ושלקחת חופש זו דוגמה אישית, הוא בעצם סימן.
 
מיד הודעתי שאת הימים שנותרו עד סוף השנה אני מנצלת לחופשה, והתחלתי לתכנן את המסע שלי ושל הפעמון.
 
כתבתי תכנית עבודה מסודרת עם יעדים ומטרות ודרכי פעולה. תרגמתי את התכנית לגאנט מפורט עד לרמת השעות.
 
תכננתי להתחיל במחלקה ההמטואונקולוגית בשניידר כדי לבקר ילד אחד, ומשם להמשיך לגן ילדי פליטים בדרום תל אביב בו ביקרתי פעם. החלטתי שמשם אם כבר אני בתל אביב אגיע לרחוב שהכי קשה למצוא בו חניה, כי גם סתם אנשים צריכים לפעמים ניסים. אח"כ אסע למשרדי היחידה לאיתור נעדרים במשטרה.
 
תכננתי להעלות פוסט לחברי החכמים ולבקש מכם עוד רעיונות ופשוט ללכת בעקבות הרעיונות שלכם עם פעמון הקסמים שלי.
 
תכננתי לתעד את המסע ולהעלות אותו כאן.
 
באמצע שאני כותבת את הכל ברשימות מסודרות ובאקסלים, נכנסה החתולה הג'ינג'ית מהחלון בדילוג. היא דרכה בחוסר תשומת לב על הידית של הפעמון, התגלגלה עליו במקום כמו אוגר על גלגל, התעופפה באויר ונחתה על הרגליים. הפעמון שקיבל דחיפה התעופף אף הוא בלופ אלגנטי מעלה עד שהגיע כמעט לתקרה, ואז נענה לכח הכבידה ובבום נפל. הפעמון חטף דפיקה רצינית בשאסי והידית ניתקה והתגלגלה הרחק.
 
אחרי שהדבקתי את הידית לפעמון עם הדבק החזק שדורדור קנה ולא מפסיק להתלהב ממנו, יצאתי לגינה לדנדן ליד עץ הלימון. כלום לא קרה.
 
קראתי לכלבים ודנדנתי, נאדה.
 
נכנסתי הביתה ודנדנתי מול זרם המים החלש בברז וגם מעל הלהבה התקולה בכיריים ושום כלום.
 
..ז'תומרת כמעט כלום. כי תוך פחות מ10 שניות וחמישים ושתיים מאיות השניה הילדים ירדו אחד אחרי השני כמו במצעד, תוך שהטינאייג'רית מחזיקה ביד סמרטוט ומנגבת על הדרך את המעקה, והתיישבו סביב שולחן האוכל. מכיון שלא הכנתי או תכננתי ארוחה באותו זמן, חיממתי מהר במיקרו את הפתיתים שהיו במקרר, וגם את תפוחי האדמה שנשארו מהחמין, ואמרתי לעצמי: גם זו לטובה. תגידי תודה.
***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה