השבוע לפני 30 שנה טסתי פעם ראשונה לחו"ל….

השבוע לפני 30 שנה טסתי פעם ראשונה לחו"ל.

לא סתם טסתי פעם ראשונה לחו"ל, טסתי לארצות הברית של אמריקה
לא סתם טסתי לארצות הברית של אמריקה, טסתי לשלושה חודשים
לא סתם טסתי לשלושה חודשים, טסתי לבד.

זה לא שטסתי לגמרי לבד, טסתי עם המשלחת של הצופים, ובמחנה שבו הדרכתי כל הקיץ לא הייתי באמת לבד. הייתי עם עוד משלחיסט, ועם עוד ארבעה שליחי סוכנות ועם עוד מלא יהודים אמריקאים, אבל יחסית לילדה שעוד לא התנשקה את הנשיקה הראשונה שלה, תסכימו איתי שזה נחשב לבד.

פעם בשבוע, בכל יום ששי בשעה קבועה אמא שלי הייתה מתקשרת לטלפון הציבורי שבלאונץ' של המדריכים ובמשך דקות בודדות שמעה מה שלומי ומה אני עושה.

הייתי אז בת 16 וקצת יותר מחצי, בדיוק כמו הטינאייג'רית שלי עכשיו.
אם היא הייתה נוסעת ככה לבד לאמריקה לשלושה חודשים בלי נייד הייתי מתה. (עם נייד הייתי רק מתעלפת לפרקים).

מדהים אותי לחשוב באיזו שלווה שלחו אותנו אמא שלי ושאר ההורים לבד לאמריקה לשלושה חודשים.

תכלס מדהים אותי איך נתנו לנו ללכת בכיתה א' לבד לבית ספר שהיה במרחק של שתי שכונות מהבית,

ואיך נתנו לנו ללכת לבד לחבר אחרי הצהרים, בלי שהם התקשרו להורים שלו קודם לתאם, ואם החבר לא היה בבית, היינו ממשיכים לחבר אחר מבלי שהם ידעו בכלל היכן אנחנו, עד שחזרנו לארוחת ערב, או קצת אחרי.

כשקצת גדלנו, ככה בתחילת התיכון, איך הסכימו שניסע לערים אחרות לכל מיני חברים שהכרנו בפסטיבל ערד מבלי שהם ידעו כלום עליהם או על ההורים שלהם (ואני חוזרת ומדגישה- בלי טלפון נייד!)

הכי מדהימה אותי העובדה שההורים שלנו נתנו לנו ללכת לבד לשירותים הציבוריים בבריכה,

ואיך הם נתנו לנו לאכול מלא ממתקים וחטיפים ומלא סוכר על התותים ומלא מלח על הירקות ומזון מתועש בלי הגבלה, ולא האכילו אותנו בקינואה עם עדשים שחורות אורגניות או לפחות באיזה שייק זרעי צ'יה

ואיך נתנו לנו לעשות מדורה בלי הורה אחראי

ואיך נתנו לנו לבנות מגדלי ענק במחנה קיץ בלי אישור של קונסטרוקטור

ואיך לא הרימו את כל הורי הכיתה והועד וההנהלה כשהמורה לספורט משך לנו באוזן או ליטף את הילדה הכי יפה

ואיך לא דיברו איתנו על רגשות ועל מודעות עצמית ועל סקס ובטח שלא על פורנו

ואיך לא איבחנו אותנו בשלל איבחונים, ועד עצם היום הזה אנחנו לא קשובים ולא מרוכזים (ויש שיאמרו סתם מופרעים)

ואיך לא לקחו אותנו לפסיכולוג ואפילו לא לדיקור סיני או להומאופט.

ואיך לא עקבו לנו אחרי הטלפונים הניידים ולא חדרו לנו לקבוצות הוואצאפ ולא שמו לנו שבב קטנטן למעקב שלא מרגישים בצוואר.

השבוע 30 שנה בדיוק אחרי שטסנו איזה 60 נערים לבד לכל קצוות ארה"ב, נפגשנו.

זה היה מפגש חד פעמי ומיוחד מאוד שהציף בי געגועים לאנשים שהיה להם תפקיד חשוב מאוד בחיי ובהתבגרותי

זה הציף בי געגועים עזים לאירוע שרק בשביל לא להגיד "הכי" ולהחשד בהגזמה, אומר שהוא אחד המשמעותיים ביותר בכל 46 וקצת יותר מחצי שנות חיי.

זה הציף בי געגועים עזים לתקופה שהורים וכנראה שכולם היו קצת פחות מודאגים וטרודים ומפוחדים.

~~~
בתמונה: צמד המשלחיסטים אורי ניר וניצן כפיר (כתבו עלינו אפילו שיר) מ- Camp Swig. לדעתי לא רואים שעברו 30 שנה

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה