השיחה הראשונה שעשיתי אחרי שהתקשרתי לשער כדי שישחרר אותי מהחניה, הייתה לנסיכה….

השיחה הראשונה שעשיתי אחרי שהתקשרתי לשער כדי שישחרר אותי מהחניה, הייתה לנסיכה. אני אוהבת לדבר איתה בדרך חזרה הביתה מהעבודה. זה נותן לי להתרגל אליה שוב בהדרגה, וזה גם משקיט קצת את רגשות האשם על השעות שהיא לבד בבית בלי אמא שלה.

שלא כבכל יום היא הייתה קצרה, עניינית, לא האריכה במילים, לא פירטה בפירוט אופייני מה היה בבית הספר היום.

רגע לפני שהתחלתי לדאוג שמא היא חולה, או שמישהו חטף אותה והיא יושבת באיזה מרתף חשוך ושומר חמוש מאיים עליה שלא תגיד כלום שעלול להסגיר את הסיטואציה, היא הזכירה לי שיש אצלה חברה והבנתי שמקומי הדומיננטי השמור, נדחק לו לפינה אפלולית בשולי שוליו של היום שלה.
היא ניתקה.
אמרתי "ביי"

אז התקשרתי לכתום שהוא רק קצת יותר גדול ממנה ועדיין קצת תינוק שלי, ושוכח לפעמים את תדמית הגבר שהוא עמל עליה, ואומר לי דברים כמו: "אמא אני רוצה שתבואי הביתה" או "אמא אני רוצה שתעשי לי חינוך ביתי" ועוד משפטי אספנות מתוקים כאלה של ילדות מתמסמסת.

הוא הרים את הטלפון (קרי לחץ על האייקון הירוק של האפרכסת שאף ילד לא יודע בעצם מה זה הצורה המוזרה הזאת) ולא הגיב.

אחרי חמש שניות של דממה כששאל בקול חלוש: "מה?", הבנתי..

"נרדמת???" קראתי בפליאה.
"כן" ענה כמעט ללא קול
"אני בשוק" עניתי, "איך זה קרה?"
"הייתי עייף" מלמל
"למה, היה יום מעייף בבצפר?" שאלתי בנסיון לנצל את הערפול שהיה שרוי בו כדי להוציא ממנו מידע חשוב, אולי אפילו פיסת רגש.
"אין לי כח לדבר אמא, אני עייף מת אמא, ביי אמא"
"ביי נשמה של ברבור, נסיך של אמא" נכנעתי

אז התקשרתי בחיוג מקוצר וענייני לסנדביץ'. חשבתי אולי יהיה לי פוקס אדיר והקוסמוס יפרגן לי היום ויגרום לו בדיוק עכשיו לרדת מהמחשב מאחת מהסיבות הבאות:
– אוכל (אחרי שצם מרגע שחזר מבי"ס)
– שירותים דחופים (אחרי שהתאפק מרגע שחזר מבי"ס)
– להציל את גורת החתולים מפני הכלבים ששוב מנצלים את זה שאף אחד לא בסביבה ועושים עליה אמבוש
– להציל את הכלבים מהגורה המטורללת שקופצת להם בצפורניים שלופות על הפנים כי זה נראה לה בילוי מצחיק

הוא ענה אחרי 9 צלצולים בנהמה מוכרת: "ממ"
החזרתי: "ממ"
אמר: "מממ"
שאלתי: "ממ???"
אמר: "מממ" ואח"כ: "מררר"
שאלתי: "מה ררר מה??"
אמר: "ביי"
אמרתי: "ררר"

הטינאייג'רית בטוח תשמח לשמוע את קולי חשבתי. היא חובבת פטפטת רצינית, וחוץ מזה נתתי לה משימה לכתוב ברכה מהנכדים ליום ההולדת ה80 של סבתא שלה, אז הנחתי שהיא תשמח ותעריך את היעילות אם אעזור לה מהדרך לכתוב את הברכה. נתתי לה מלא רעיונות מעולים והצעתי קונספט, והכתבתי לה שורות, עד שבסוף היא צעקה עלי: "דאיי! את מפריעה לי לכתוב!!"
"ביי"
"ביי"

אולי זו הייתה טעות שלא נכנעתי לדורדור ולילדים שרצו אח חמישי תהיתי.
הורדתי את הטמפרטורה של המזגן.
חשבתי על זה שבא לי כבר נכדים.
הדלקתי את אפליקצית הספרים והמשכתי להקשיב לספר של שמי זרחין. כבר עברתי את האמצע.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה