זה היה שבוע לא פשוט עבורי, זה היה שבוע מאתגר….

זה היה שבוע לא פשוט עבורי, זה היה שבוע מאתגר. האמת, זה היה פשוט שבוע קשה ואפילו חרא. כן, זה היה חרא של שבוע. חרא מהרבה בחינות, אישיות וחברתיות שהתכתבו והקישו האחת על השניה וגרמו לעפעפיים התחתונים שלי להפוך לאגמים קטנים ומנצנצים המוכנים לפתיחת הסכר בכל רגע נתון.
 
מה שליווה כעננת אדי סחי חמצמצה את גוש העצב והקושי שחוויתי השבוע הייתה תחושת אכזבה גדולה.
 
אכזבה מאנשים פריבילגים שרתחו בפקק של עצמם כמה שעות, ולא ראו את הפקק של האחר שתקוע בו כבר שנים על גבי שנים
 
אנשים שאמרו משפטים כמו "זהו, עכשיו הם איבדו אותי", כאילו שאי פעם הם ראו אותם כשנעצרו כחשודים רק כי ישבו בערב על הברזלים בשכונה, או כשזרקו את מנות הדם שלהם לפח כשנחשדו כמזוהמות, או כשפיקפקו ביהדותם אחרי שחלמו על ישראל במשך שנים והלכו במדבר הצחיח במשך חודשים.
 
אנשים שהכלילו והתייחסו לקבוצה גדולה של מעל 140000 איש שרובם נהדרים וצנועים ושוחרי שלום, כאילו היו עשרות בריונים חמומים.
 
מה שהיה לי כל כך עצוב וקשה זה שהאנשים האלה לא היו כל מיני ארכים פרחים שאנלא סופרת. אלה היו חברים נאורים שלי מחוץ לפייסבוק ובתוכו, אלה היו נשים אינטיליגנטיות מקבוצת "אימהות חבצלת", אלה היו אנשים שעובדים איתי בארגון ש8% מעובדיו הם ישראלים יוצאי אתיופיה. אלה היו אפילו הילדים שלי, בשר מבשרי, שהתבטאו במילים שלא האמנתי שאני שומעת.
 
אבל מי שהכי איכזבו אותי השבוע היו שני השוטרים האתיופים, שנעמדו לי אתמול בגינה, ב23:30 שזה באמא שלהם רק תחילת הלילה.
 
אחרי כל הויכוחים שהתווכחתי בשבילם השבוע, ואחרי כל הריבים שרבתי עם חברים שלי כדי לעמוד לצידם (בתור אתיופים, לא בתור שוטרים), ואחרי כל האימוג'ים הכועסים שעשיתי למי שכתב עליהם מילה רעה, ואחרי האזכרה לנרצחים ומעגל השיח בו השתתפתי בשכונת קרית משה, אחרי כל זה דפקו לי דו"ח (בתור שוטרים, לא בתור אתיופים).
 
ועל מה? על ג'אם צנוע שעשינו בגינה עם כמה מחברינו המגניבים והמוכשרים (20,30 מקס), עם כולה 4-5 מגברים קטנים, 5-6 גיטרות חשמליות, שתיים אקוסטיות, אחד קחון ושני קשקשים קטנים?
 
על זה שרצינו להמתיק קצת את השבוע המר הזה? לחגוג ולהרים קצת לאמריקה ביום חגה, כי מה כבר יש לחגוג לישראל?
 
דו"ח? לי?? כאחרונת הקריוקריות???
 
זהו, עכשיו הם איבדו אותי
 
~~~
בתמונה: כתום פריבילג מג'מג'ם עם חברים
***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה