יום ראשון היה יום קשה. קשה מאוד. לא אגזים אם אומר בלתי נסבל….

יום ראשון היה יום קשה. קשה מאוד. לא אגזים אם אומר בלתי נסבל.
יום ראשון היה יום בלתי נסבל.

בזמן שעל חברות שלי ירד גשם של טילים והן היו כלואות עם ילדיהן למודי האיומים והחרדות בתוך הבית, 15 שניות מהממ"ד, היינו כלואות בחדר התאוששות, נסיכה בוכה וכאובה ואמא ממוטטת וחלשה.

לא היה אופק, ולא היה אור בקצה המנהרה. רק יאוש עמוק, כאב וצער.

ביום שני החברות הדרומיות עוד ישבו בבית מבולבלות, עם ילדים בחרדות, מופע פירוטכני של שנאה מעל הראש, ובלי הרבה תקווה. הנסיכה נשארה בבית עצובה, הסבתא הוקפצה לשעשע אותה, ואני הלכתי לעבודה כדי להסיח קצת את הדעת ולנסות להתעלם מהצילומים וההקלטות שתוייקו בארכיון הזכרון שלי.

המחשבות עוד היו מפוזרות, וחוויות היממה האחרונה והטרידו והטרידו והטרידו.

ביום שלישי הייתה רגיעה. ברדיו אמרו שהפסקת האש נכנסה לתוקפה. הנסיכה הרגישה יותר טוב והלכה לבית ספר אפילו די מחוייכת כי היא כבר התגעגעה.

הייתה תחושת הקלה מסוימת. אני לא בטוחה לגבי תקווה אמיתית. לא בטוחה לגבי רגיעה אמיתית.

ביום רביעי הגורה הג'ינג'ית נפלה או קפצה מהגג. יש כמה גרסאות של עדים שונים. הילדים צעקו, נבהלו, קראו אחד לשני וכולם כולל החברים שלהם נעמדו בדממה מול החלון הגדול וחיכו במתח לראות מה שלומה. החתולה עמדה כמה שניות ללא תנועה. הסתכלה עלינו קפואה. היא הזיזה רק את עיניה עוקבת אחרי שורת העיניים של הקהל הסקרן, ואז קיפצצה, זינקה אל הגדר של אבי השכן ורצה בין השיחים בתזזיתיות האופיינית לה.

הזמן חלף לנגד עיני בהליכה גאה וזחוחה כזאת של כאלה שיודעים שיש להם את היכולת לתעתע. אמרתי לו: "לא לא! תשכח מזה, עלי אי אפשר לעבוד. אני יודעת שעוד יהיה קשה יותר. אני יודעת שהכאב משאיר שריטות עומק וצלקות." אמרתי לו שהוא לא ישכיח את מה שהיה ושהגוף והנפש זוכרים היטב.
הזמן חייך אלי חיוך קטן ומתריס והמשיך לעבור. אני לא בטוחה, אבל יש מצב שהוא הוציא לי לשון.

ואז התחיל לרדת גשם והמשיך וירד כל הלילה ושטף הכל.

ביום חמישי בדרך לעבודה שרתי באוטו. שרתי בקול עם כל התזמורת וזמרי הרקע שעשו לי קולות, כמו פעם, לפני שבוע.. כמו תמיד.

לשק המכאובים, הצער והדאגות התופח נוספה עוד פוסט טראומה, אבל עד המלחמה הבאה, אני על הרגליים, חוזרת לשגרה.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏חתול‏‏ ו‏תקריב‏‏‏
***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה