יש אחת מעורבבת, כשהיא קוראת לי אני תמיד באה….

יש אחת מעורבבת, כשהיא קוראת לי אני תמיד באה.

כשחיכיתי לה השבוע בחדר ההמתנה לקול צעקות שחדרו דרך הקיר האפור ואז דרך העור שלי, קמה מאחת הכורסאות בצד השני של החלל בחורה צעירה והתקרבה דוך אלי בהליכה כבדה ועיניים כבויות.

היא נעמדה מולי ושאלה אותי לאט בטון חסר טון: "אני מתה?"
הסתכלתי לה בעיניים, ואמרתי לה תוך הנחת יד על בית החזה שלי להדגמה: "קחי רגע נשימה".
לקחה.
בטון של חוקרת שאוששה אחרי שנים את שאלת המחקר שלה קבעתי: "לא, את לא מתה" ודייקתי "את חיה", והוספתי "ואת גם יפה", כי ידעתי שזה משהו שבחורה צעירה עם שן קדמית שבורה ועיניים כבויות שלובשת פיג'מה באמצע היום צריכה לשמוע.
היא אמרה בטון חסר טון: "תודה" והמשיכה: "את יודעת, אין לי טעם בפה כבר מפסח. אנשים מתים לא מרגישים טעם נכון?"
אמרתי: "זה בטח זמני ומתישהו זה יעבור. מה הרופא אומר?"
"הוא אומר שזה זמני ושזה יעבור. אז את לא חושבת שאני מתה?" "לא, אני בטוחה שאת חיה, ואת גם מאוד יפה".
היא אמרה בשקט "תודה" והלכה.

אחרי כמה דקות הגיעה המעורבבת. היא מן שייק כזה של חיוניות, עליזות ועצב, של הומור כח וחולשה. השמחה מציפה אותה ואז בא היגון ומטביע אותה.

ישבנו בחממה שבה היא שותלת שתילים בעציצים קטנים ושתינו תה צמחים. לא היה שם חם למרות שבחוץ היו לפחות 33 מעלות, ולמרות שבחממות יש אפקט חממה, כי היה שם מאוור ענק שהשפריץ זרזיפיונים דקיקונים של מים מעודדים תוך כדי איוורור. התכופפתי קצת ונעמדתי חזיתית מול המאוורר. הוא היה ענק ונעים. אני הייתי קטנה ועייפה.

זה מקום מיוחד. בנוסף לחממה יש שם גם גינות יפות, וסדנת יצירה, והאמת שזה עושה קצת חשק לאבד את זה וללכת לנוח שם לאיזה זמן.

המעורבבת אמרה לי שבכל שנה סביב מועד האזכרה של אבא שלה היא נשברת לרסיסים ולוקח לה הרבה זמן להתאושש. אמרתי לה שזה בסדר וגם שאפשר לחיות בלי אבא. זה קשה, אבל אפשרי.

סיפרתי לה שחברה שלי אמרה לי השבוע שפתאום היא קלטה שכל מי שסביבה מתמודד עם אתגרים, אבל חושלוקי אתגרים, לא סתם קטנים. אמרתי לה שאני חושבת שזה נכון. שלכל אחד כמעט יש התמודדות אחת לפחות שתוקפת, בוחנת, מקשה ומערערת אותו.

היא חשבה על זה והסכימה, ואז נקוו בעיניה דמעות גדולות, נפלטו וזלגו לה על הפנים. אמרתי לה, כמו שאני אומרת לה תמיד, שמותר לבכות, אפילו טוב. דמעה אחת זלגה למטה לאורך הגוף שלה, וכשהיא הגיעה לכף הרגל היא דגדגה אותה והיא צחקה.

בדיוק אז עברה לידינו בהליכה כבדה הבחורה עם השן השבורה והפיג'מה. רק המבט שלה היה מופנה אלינו והיא חייכה חיוך מונה ליזה קטן.

~~~
איור מקסים: כריסטינה קדמון
מתוך "דמעות ורודות"/ חנה גולדברג

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה