כל השבועיים שלפני מסיבות הסיום למרות העומס בעבודה….

כל השבועיים שלפני מסיבות הסיום למרות העומס בעבודה וריבוי המשימות בבית, עמדה לנגד עיני משימת העל- לתפוס את הכלים החד פעמיים בטבלת ה"מי מביא מה ומי נדפק עם הפשטידה".

כשפורסמה הטבלה בקבוצת "הורי כיתה ד' הודעות" (שזו האחות התאומה הלא זהה של קבוצת "הורי כיתה ד' דיונים"), יצאתי באמצע פגישה מאוד חשובה במשרד ממשלתי מאוד חשוב. מילמלתי משהו על זה שסליחה, אני חייבת לענות לשיחה, שזה אחד הילדים ושזה כנראה משהו דחוף ושזה בעצם מהמזכירות, ז'תומרת זו המורה, אולי קרה משהו, וסליחה ויצאתי בחופזה.

פתחתי מהר את הטבלה ואז נזכרתי שאין יותר כלים חד פעמיים. הועד כפה עלינו כלים רב פעמיים. עיני רצו במהירות על פני שאר הרשימה, ובין הפיצה ללא גלוטן לבין עוגת הגבינה הטבעונית, מצאתי את ה-פלטת פירות העונה. רצתי אחוזת אמוק בין התאים בטבלה כשאיגואנה אנונימית דולקת בעקבותי.

בשניה האחרונה זינקתי לתוך התא הרלוואנטי ונשמתי לרווחה, תוך שבמקביל פתחתי לעצמי רשימה נוספת "פירות קטנים שלא צריך לחתוך: ענבים ירוקים, ענבים סגולים, שזיף מטלי, שזיף צהוב, משמשים".

אחר הצהרים כשהגיעה השעה לצאת דינדנתי בפעמון שאיתו אני קוראת לארוחות. הגדולים הגיעו בדילוגי תקווה וכשהגיעו למטבח אמרו בטון עצוב עד מיואש: "אבל אין אוכל". עניתי להם: "יללא, ההופעה של אחותכם מתחילה תיכף ואצלנו במשפחה כולם מפרגנים ובאים להופעות של כולם". כדי שפי ולבי יהיו שווים, וגם כדי להגדיל את הסיכוי שיבואו לפרגן הוספתי: "יהיה שם כיבוד טעים".

(אם מישהו מהועד של כיתה ד בבי"ס השיטה קורא את זה, שיהיה ברור שאני לא מתכוונת אליכם עם הכלים והכפיה. זה סתם קטע דמיוני שמאגד בתוכו סיפורים של הורים ששמעתי מבתי ספר אחרים)

אחרי כל הברכות והתודות, כשנחיל הילדים וההורים התמקם על שולחן האוכל, מצאתי פירצה ודחפתי בין שני ילדים יד ארוכה תוך שאני מביטה בה וחושבת לעצמי שממש רואים על הזרוע את שני הקילו שרזיתי לאחרונה, וחטפתי בורקס גבינה. ידעתי שהנסיכה, שמטיילת בחוץ במתח לקראת רצף הופעות הנגינה והריקוד והמשחק שלה תתפתה רק לבורקס גבינה. אחרת, ידעתי, היא תשאר לי רחמנא ליצלן רעבה, ולקראת חצות כשנגיע הביתה ואהיה מותשת וכל מה שאחלום עליו זה רק לישון לישון לישון, היא תודיע: "אני רעבה", ואצטרך לפתוח את המטבח ולהתחיל לבשל, לצלחת ולהוציא מנות.

הברכות והמופע התחילו אחרי שעתיים, במהלכן ניצפו מספר אבות מנמנמים בכל מיני פינות ברחבי בית הספר. ההורים שלא נרדמו ענו למיילים מהעבודה או כתבו פוסטים בפייסבוק. כשהילד שלהם עלה ל80 שניות מקס לבמה, אם הם לא פספסו את המומנטום, במשך 50 שניות הם צילמו אותו מכל הכיוונים וב30 שניות הנותרות הם היו גאים ונרגשים וחשבו איך הילד שלהם גדל וכמה שהוא יפה וזוהר, ואיזה בטחון יש לו ככה לעמוד על הבמה, ואיזו שנה משמעותית הוא עבר, ממש קפיצת מדרגה. כשהוא ירד, צנח גם ראשם.

(אם המורה למוזיקה או לתיאטרון או למחול מבי"ס השיטה קורא את זה, שיהיה ברור שאני לא מתכוונת למופע של אתמול. זה סתם קטע דמיוני שמאגד בתוכו סיפורים של הורים ששמעתי מבתי ספר אחרים. אני וגם דורדור היינו בסופר הקשבה ובסופר ריכוז לאורך כל המופע. נשבעת באמא שלי, זאת שצחקה והגיבה בקול לכל מה שקרה על הבמה)

לקראת חצות הגענו הביתה רצוצים, אני אומרת לכם, ר-צ-ו-צ-י-ם, לא פחות. קבוצת הוואצאפ כבר הייתה מלאה בהודעות: "מישהו צילם את הבן/ת שלי?", עד שאמא אחת כתבה "הורים יקרים זו קבוצת הודעות, לא קבוצת דיונים".

הנסיכה שהייתה ממוטטת מרוב ריקודים ושירים אמרה בקול חלוש: "אני רעבה", אז בחצות ומחצה פתחתי את המטבח והתחלתי לבשל, לצלחת ולהוציא מנות.

~~~
בתמונה: זק החתול שנעלם לפני חודשיים וחצי, וחזר הביתה בגודל של נמר, ומאז הוא ישן.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה