כשהייתי קטנה בגן, הייתי אלופה בלצייר דגל ישראל. תפסתי בקלות את העניין הזה של שני המשולשים, הישר וההפוך והייתי מאוד מרוצה….

כשהייתי קטנה בגן, הייתי אלופה בלצייר דגל ישראל. תפסתי בקלות את העניין הזה של שני המשולשים, הישר וההפוך והייתי מאוד מרוצה. ציירתי בצבע פנדה כחול עוד ועוד מגני דוד ופסים מעל ומתחת על הצד הלבן של המון דפים שיצאו בשרשרת ממדפסת סיכות שאיזה הורה בטח הביא מהעבודה.

כשהייתי קצת יותר גדולה, באחד הימים שלפני יום העצמאות היינו נפגשים כל הילדים מהבניין בכניסה. בכל שנה הבאנו ניירות קרפ בצבעי כחול ותכלת ולבן והכנו שרשראות מגולגלות בשלושה גוונים ועוד כל מיני קישוטים, והדבקנו ברחבי הכניסה. כשהיינו מסיימים איזה אבא היה בא ותולה דגל ישראל גדול וכל הילדים היו מרוצים וגאים.

כשהייתי נערה היה תלוי לי על הקיר בחדר דגל ישראל ענק (נשבעת לכם- סיפור אמיתי). מסביבו היו תלויים העגילים שהכנתי עם פלאייר קטן מחוטי אלפקה וחרוזים, וכמה פוסטרים וגם רשת מגניבה מחבלים שעשינו פעם במחנה קיץ ולקחתי בסופו הביתה.

היה לי גם דגל ישראל רקום בדיוק מעל הלב במדים של הצופים שלבשתי כשטסתי עם המשלחת לארצות הברית. שלושה חודשים הייתי ה-מדריכה הישראלית בcamp היהודי, וסיפרתי לכולם על ישראל. כשבאיזה טקס שרו את "התקווה", שרתי בקול רם כי בפעולות של גדוד שקד דיברנו תמיד על זה שזה לא לעניין שאת ההמנון שלנו שרים תמיד כל כך בשקט כאילו מתביישים או עצובים.

היום אני גדולה. כשאני עוברת לקראת יום העצמאות בצמתים ורואה צעירים מוכרים דגלים לאוטו, אני מאטה, פותחת את החלון ואומרת: "לא תודה, אבל בחייאת תזהרו בכביש" וממשיכה לנסוע.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה