פעם היינו מסיימים את ליל הסדר ויוצאים כמו בני ישראל רבים מצריימה….

פעם היינו מסיימים את ליל הסדר ויוצאים כמו בני ישראל רבים מצריימה. אחרי שהיינו נוסעים שעות, ועוברים במשך עוד כמה שעות את מעבר הגבול, היינו זוכים להגיע לגן עדן. סיני.

נהג המונית היה טס בסיבובים על הכביש עם האספלט האדמדם שפסי ההפרדה שלו התבלבלו: בשוליים לבנים והאמצעי צהוב. בנסיעות לילה היה הנהג מכבה את האורות, כי הירח מבחינתו הספיק.

כשהיינו עוברים ליד ראס בורקה היינו נזכרים בילדה ההיא, צליל מהתוכנית של דורון נשר, שחייל מצרי ירה בה ובמשפחה שלה מהגבעה.

כשהגענו סוף סוף לחוף בנואיבה או בראס השטן או בטרבין או בדיונה הקטנה או בגדולה, זרקנו את התיקים בחושה, נעלנו את הדלת עם המנעול הקפיצי החלוד או שלא נעלנו, ואת עצמנו זרקנו בזולה מול הים על שטיחים ארוגים שעטנז של בדים. ככה שעות שהינו על מזרונים וכריות מרובעות שנשענו על גזעי דקלים כרותים.

היינו מזמינים ברקפסט עם ספניש אומלט, סלט ערבי חתוך קטן קטן, טחינה ומשולש גבינה מותכת עם פרה מחייכת על העטיפה. לחילופין גיוונו בפנקייק עם בננות פרוסות, קוקוס ודבש. לא משנה היה אם בוקר או מה בכלל הייתה השעה, כי ממילא חיכינו עוד שעתיים עד שהגיעה הארוחה. בין הארוחות הזמנו סחלב חם, או מיץ גויאבות, או קפה עם מלבין וסוכר גבישי שגם אחרי שעה של ערבוב לא נמס.

בערב פינקו אותנו הבדואים במקלובה שבישלו בסיר מתחת לעפר.
אחח, איזה פינוק.

ככה שהינו שבוע בתוך עננת נרגילה בריח תפוחים, ולא הבנו בכל ערב איך שוב עבר כל כך מהר היום.

לא היו מזגנים, לא היו טלפונים ניידים ואפילו ווייפיי לא היה. היו רק ספר, מדבר צהוב נושק לים כחול ושמש שמיסטלה אותנו לגמרי.

לעיתים נדירות הזזנו את ישבנינו ונסענו לדהב העיר הגדולה לקניות. בעיקר של שרוואלים מכוערים וגלביות לבנות שתקועים מאז בארונות של עשרות אלפי ישראלים מתגעגעים. אני קניתי שם פעם שטיח לדירת הסטודנטים שלי ופעם דרבוקה שהילד שלי מתופף עליה כיום. (ואיך שהוא מתופף הכתום הזה). תמיד קניתי כמה גבינות פטה בקרטונים מרובעים ששמרו על עמידותם.
לפני כמה חודשים גיליתי כזו גבינה במעדניה רוסית ובכל פעם שהיא נימוחה לי בפה אני עוצמת עיניים ולשניות מצליחה לשחזר רסיס מתפייד של חוויה.

לעיתים נדירות אפילו יותר, נסענו לשחות עם הדולפינה של הבדואי האילם, ופעם אחת אפילו עליתי על סנטה קטרינה כדי לקבל את לוחות הברית בדיוק בזריחה. היה כתוב עליהן "לא תרצח!"

לפני שנסענו הבייתה, הבדואי שאירח אותנו כל כך יפה, הוציא פנקס וחישב את חובותינו. שילמנו מבלי לדעת אם החישוב מדויק, אבל בכל מקרה כולם הרגישו מורווחים, אנחנו וגם הוא.

בכל שנה כשאליהו הנביא מגיע לבקר בסדר, יש לנו (לו ולי) ריטואל קושיות קבוע.

בהתחלה אני שוברת את המתח ושואלת אותו: "אלי, אם שם המשפחה שלך היה 'קופטר', איך היו קוראים לך?" ובכל שנה הוא לא מאכזב ועונה את התשובה הנכונה. גם כשאני שואלת אותו: "ואם שם המשפחה שלי היה 'גמי'?"

ואז אני ניגשת לשאלה החשובה באמת : "תגיד נביא, מה יהיה?? ב #פסח הבא, נוכל סוף סוף לקחת את הילדים לחופשה ב #סיני? הם כל כך יהנו. אני לא מאמינה בכלל שטרם ביקרו שם, במקום שכל כך אהבנו, שיש לו חלק כל כך חשוב במי שגדלנו להיות ובאוסף הזכרונות שלנו".

בשלב הזה הוא מלטף לאט את הזקן העבה והלבן שלו ואומר לי בשקט: "צריך סבלנות ילדה".
אני לא מרפה: "לא סבלנות ולא נעליים אליהו. תן רמז, משהו, יש סיכוי? השקט יחזור? יהיה כאן טוב?"
הוא אומר: "ילדה, אני חייב לזוז, השכנים מחכים", ואז הוא מסתובב והולך.
ככה, כל פסח.

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה