שניה לפני שנכנסתי לאוטו בדרך הביתה מרמת גן גבול בני ברק ראיתי מולי חנות סטוק….

שניה לפני שנכנסתי לאוטו בדרך הביתה מרמת גן גבול בני ברק ראיתי מולי חנות סטוק.
אני לא סובלת קניות, אבל אני גנובה על חנויות סטוק. משהו באקלקטיות ובצבעוניות ובפושטיות ובבלאגן הויזואלי עושה לי את זה.

נכנסתי ועשיתי סיבוב, בתקווה ששפע המוצרים הצבעוניים על המדפים יקראו לעברי בדממה ויזכירו לי שאני בדיוק צריכה את זה ואת זה ואת זה.

לא עברו חמש דקות ובינגו, הזימון שלי נקלט ולנגד עיני ראיתי תלויות מלא נעלי בית פלפיות ונזכרתי שאני חייבת לקנות מתנה לחברה של הנסיכה, כי פספסתי בשעה את ההזדמנות להצטרף למתנה הכיתתית.

זכרתי גם שהיא השביעה אותי שאקח אותה איתי לקנות את המתנה, אז כדי לצאת אמא אמינה צילמתי כמה תמונות ושלחתי לה לאישור כדי שתרגיש מעורבת, וכדי שאני אסמן V על עוד משימה ברשימת המשימות האין סופית של חיי.

משום מה התמונות לא עברו, אז התקשרתי אליה. הטלפון סימן לי "שיחות חירום בלבד". עשיתי ריסטארט אבל כלום- שיחות חירום בלבד.

התלבטתי קצת ולבסוף החלטתי שלמרות שהנסיכה עלולה להיות לא מרוצה, אבל ממש לא מרוצה, אבל ממש ממש עצבנית, אבל לחטוף את החלסטרה של הלייף, אני רוכשת את נעלי הבית האפורות עם הפרווה הפנימית הלבנה שמבצבצת מלמעלה ועם שני הפונפונים. אחלה מתנה!

אציב לה עובדה, תכננתי. אומר לה שהיא צריכה להבין שאם אני יכולה בתוך שגרת חיי העמוסה, להקל על עצמי מעט, גם במחיר של לקנות מתנה סה"כ נחמדה לחברה שלה בלי שתהיה נוכחת, היא צריכה להבין ולפרגן ולקבל את זה באהבה. ככה אגיד לה! באסרטיביות נחושה וברורה.

שילמתי ויצאתי.

בדרך לאוטו חשבתי שאולי טעיתי. יכולתי להתעלות קצת על עצמי ולשמח אותה. אני הרי יודעת שזה כל כך חשוב לה. לא יכולתי לעשות מאמץ קטן וללכת איתה לקנות את המתנה? מה היא כבר ביקשה?

דמיינתי את הפרצוף המאוכזב שלה כשתראה את המתנה, ואת השאלה: "למה הלכת בלעדי? את יודעת שזה חשוב לי. מה בסה"כ ביקשתי?"

והיא תאמר בדעתנות של פשניסטה: "מה פתאום אפור? זה לא צבע לילדות!" והיא תגיד גם "אם היה רק ורוד ואפור, אז פשוט לא היית צריכה לקנות אותן. זה הרי ברור"

ידעתי שהיא תכעס, אולי אפילו תבכה ותגיד לי: "אבל הבטחת! הבטחת! זכותי לבחור מתנות לחברות שלי!".

הבנתי בדיוק מה צפוי לי ועשיתי עם עצמי עבודת הכנה כדי להגיע הביתה שלווה ורגועה להציג את האני מאמין שלי בבטחון, ללא פקפוק וללא סדק של היסוס.

ראיתי אותה בדמיוני רותחת מזעם (של ילדות, אבל רותחת מזעם), פגועה עד עמקי נשמתה. בחזרות שבתוך הראש שלי הסברתי בעדינות שאינה משתמעת לשני פונפונים: "אני מצטערת שאכזבתי אותך חמודית, אבל זה המצב כרגע. את יכולה להרוס לעצמך את מצב הרוח ואת יכולה לקבל את זה באופן חיובי. זו הבחירה שלך"

ידעתי גם שאחרי דקות ארוכות של בכי היא תרגע קצת ואח"כ תרגע עוד קצת ואז תגיד "הן בעצם לא ממש מכוערות אמא", ואחרי עוד שתי דקות היא תגיד "אפור זה צבע שמתאים להכל" וגם "בא לי גם כאלה", וגם "אם כבר קנית כאלה והן עלו רק 30 שקלים, לא יכולת לקנות לי גם?" ואז יהיה רגע כזה של מתח בו אשא עיני לשמיים בתפילה שכל הלופ הזה לא יתחיל שוב מחדש.

חניתי. בחוץ כבר היה חושך. נכנסתי הביתה וקראתי בקול אל החלל: "קטנה, הבאתי לך מתנה!"

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה