דורדור סיפר לי שהוא לא יודע איך לספר לי את זה אבל ערן מצא לו גור של רוטויילר. "מממעניין מאוד!" אמרתי בטון של "מממעניין מאוד!"….

דורדור סיפר לי שהוא לא יודע איך לספר לי את זה אבל ערן מצא לו גור של רוטויילר.

"מממעניין מאוד!" אמרתי בטון של "מממעניין מאוד!". "טוב לדעת באמת שערן מחפש לך גור של רוטוויילר. יש לי שני כלבים וחתול ושני אוגרים ואיזה שמונה קברים של אוגרים וארבעה ג׳ינג׳ים ואותך. זה מספיק לי ודי!" אמרתי בטון נחרץ.
"ודיר בלאק שאתה מדבר על זה עם הילדים כן?" ידעתי שהאופוזיציה שתקום עלי בבית תהיה בלתי נסבלת בהרבה מגור רוטוויילר שיהרוס לי את כל הרהיטים.
נזכרתי בפעם הקודמת שקמה עלי אופוזיציה משפחתית במטרה להביא ילד נוסף למשפחה. שלוש שנים הם לא ירדו ממני חמשת הנודניקים האלה, עד שהבאתי גור חתולים ומאז הניחו לי. מה אעשה עכשיו אם כך?

למחרת כשחזרתי מהעבודה, בשנייה שנכנסתי בפתח הדלת שאל אותי הכתום בעיני כלב נוגות, למה אני לא מרשה רוטוויילר. "יופי באמת!" אמרתי לדורדור בטון של "יופי באמת!" וגם "חכמולוג" וגם "מעצבן אחד".

היו לו מלא טיעונים דביליים כמו זה שאליאן הכלבה הגדולה כבר בת 9 ובטח תמות עוד מעט ושחייבים להרגיל את גיבור הכלב הקטן ואת ג׳ק החתול הדביל לכלב חדש לפני שהיא מתה "אז בוא נהרוג אותה באמת, את המסכנה שיכולה לסחוב כמו כלום עוד 4, 5 שנים" ייצגתי אותה בנאמנות כידידתה הטובה ביותר של הכלבה.

לי לעומת זאת היו מלא טיעונים מצוינים, כמו שהבית מטונף גם ככה מכל החיות, ושאין לנו זמן להשקיע בטיולים והחיות האומללות נשארות ימים שלמים בגינה, וגם שכל שק אוכל שנגמר בשבוע עולה כמו שני חוגים, וגם שאנחנו בכלל לא מביאים כלבים גזעיים ועוד כמה ממש חזקים.

יום למחרת הוא עלה בדרגת הנבזיות של הלוחמה הפסיכולוגית ושלח לי בכל שעה עגולה תמונה של גור רוטוויילר מתוק אחר. הוא ידע שככה הוא ימיס את לבי. מחקתי אותם. אחד אחד מיד אחרי שנשלחו מחקתי אותם, כדי שלא יתניידו איתי כל היום ויחייכו אלי משם. ליתר בטחון גם כתבתי לו "מחקתי!" בכל פעם, כדי שידע שאבוד לו הפעם, "מחקתי!" ושאיתי לא מתעסקים "מחקתי!".

בערב בבית הוא סיפר לי שהבוקר חיסן סוף סוף את הכלבה ואז גם ביקש מהילדים (בקול רם כדי שאשמע) שיכינו שלט "כלב בחצר".
"מה פתאום??" שאלתי בחשדנות, והוא הסביר שהוא החליט להיות שומר חוק ולא להסתבך.
בטח בטח, חשבתי לעצמי. משחק לי אותה אחראי ומטפל במסירות בחיות, שכלמעשה מדובר באקטיביזם כלביסטי מובהק ושקוף. עלי הוא לא יצליח לעבוד. "לא מביאים שום גור הביתה!" אמרתי (בקול ממש רם, שגם השכנים ישמעו)

לפני השינה בשלב הזה שהחצי המערבי של המיטה שלנו כבר מינימום שלוש שעות דומם במקרה הטוב או נוחר במקרה הרע, והחצי המזרחי עוד משמש כמשרד בשיא הפעילות בו עונים למיילים, מכינים מצגת לעבודה, שולחים הודעות למורים, קוראים עוד מאמר על הפרעת קשב וריכוז, מתכתבים עם שלוש חברות בו זמנית, עושים סופר, מארגנים מסיבת החלפות בגדים ומביעים עמדה נחרצת באיזה ויכוח בקבוצת הווטסאפ של הורי כיתה ה', החלטתי שאם כבר אקטיביזם ואם כבר מלחמה אז עד הסוף ונראה מי ישבר ראשון וצרפתי אותו לקבוצת "משפחות אוהבות את סיני".

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה