1982 מזי המורה שלנו בכיתה ד' הייתה אומרת לנו בהפסקת האוכל, שאם נאכל בעמידה יהיו לנו פולקעס גדולים….

1982
מזי המורה שלנו בכיתה ד' הייתה אומרת לנו בהפסקת האוכל, שאם נאכל בעמידה יהיו לנו פולקעס גדולים. לה היו, אז הנחתי שהיא יודעת מה היא מדברת, למרות שחשדתי שהיא פשוט רוצה שנשב ונאכל בשקט.

מזי גם הייתה בודקת לנו כינים אחת לכמה זמן. עוברת ילד ילד, בכל קבוצה שישה, אני זוכרת זאת היטב, ומחטטת לכל אחד בשיער. לא נראה לי שזו הייתה יוזמה שלה. בטח כל המורות הונחו לעשות כך. היום זה לא היה עובר בשקט בקבוצות הוואצאפ של ההורים. ובכלל איזו מורה הייתה מסכימה לעשות את הדבר המגעיל הזה?

יום אחד לקראת סוף השנה התפרצה באמצע השיעור אחותו הגדולה של ילד אחד מהכיתה ואמרה שהוא צריך לבא איתה. מזי הביעה תמיהה על הכניסה החצופה של האחות. האחות שהייתה רק במעט גדולה מאיתנו, נראתה לי אז, מקוטן של ילדה בת 10, עוד בלי טיפת פולקעס, מאוד מאוד ענקית, אמרה בתקיפות: "אבא שלנו נפצע", והיא והוא יצאו.

זו הייתה הכיתה הקיצונית בסוף המסדרון של הקומה השניה. בקצה השני היו שירותים. הדלת של הכיתה הייתה כתומה. אני זוכרת אותה היטב. אולי בעצם ירוקה. אחרי שהם יצאו דרכה ליוויתי אותם בדמיוני רצים במסדרון, יורדים במדרגות שמעקות עבים של בטון יצוקים משני צידם, יוצאים משער ביה"ס שהיה פתוח לרווחה ולא היה בו שומר כי אז שערים היו פתוחים לרווחה ולא היה בהם שומר, נכנסים לאוטו ונוסעים.

הילד נעלם.
מאותו יום לא ראיתי אותו ולא ידעתי מה קרה לו או לאבא שלו. היום בטח היו מביאים פסיכולוג שידבר עם ילדי הכיתה ויעבד איתם את התחושות והפחדים. אמא שלי אמרה ששמעה שאבא שלו נפצע קשה במלחמה אבל מעבר לזה לא ידעה דבר. מישהו סיפר שקטעו לו את היד ושעכשיו אין לאבא שלו יד.

השנים חלפו. הזכרון והחוויה כטיבם של כאלה שלא היית במרכזם אלא באדווה הראשונה או השניה שיצרו הטשטשו, אבל הסיפור הזה ליווה אותי שנים ומידי פעם המשכתי לדמיין מה קרה מאז אותו יום לילד שנעלם

2017
בכנס כותבים שנערך לפני מספר שבועות נכנסתי בין השאר להרצאה על כתיבה אפקטיבית. המרצה דיבר על כתיבה ועל אפקטיבית. הנושא לא היה לי זר שכן הוא חבר שלי בפייסוש כבר כמה שנים ומידי פעם יוצא לי לקרוא קצת את הכתיבה שלו על כתיבה.

ככה הוא מדבר ואני מקשיבה והוא מדבר ואני מחליפה מילה עם שכנותי לשורה והוא מדבר ואני כותבת לעצמי איזו מילה אפקטיבית במחברת הקטנה, כשפתאום, כמו שאומרים באנגלית "החוצה מהכחול", ממש כמו שקורה כשריח של מרק מחזיר אותך ברגע אחד למטבח של סבתא, או כמו שרוח קיץ חמה מזכירה לך בפרטי פרטים את הלילה הראשון במחנה של הצופים, וכמו ששיר של זמר ישראלי שכבר מת מרגיש בכל פעם ששומעים אותו את הנשיקה הראשונה, כך גורם חמקמק שאיני יודעת להצביע עליו במדויק הבהיר לי בשניה שהמרצה שעומד מולי הוא הילד שיצא מהכיתה בסערה לפני 35 שנה ונעלם.

~~~

השתדלתי הפעם לקצר במילים כי תיכף, אחרי שאני מסיימת כאן, אני שולחת אתכם לקרוא מה קרה באמת בכל השנים בהן אני דמיינתי מציאות משלי.
התכוננו, הוא כותב יפה הילד הזה. דיר באלק תשוו ביננו ותעלמו לי ותתחילו לקרוא אותו במקום לקרוא אותי בכל סופ"ש.
אני אם לא הבנתם, יש לי חרדת נטישה.

~~~

פוסטים של צפריר בשן:  אבא ובן- יום הזכרון אבא ובן- יומולדת

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה