זה מאוד נדיר שכבר ב22:30 אני הולכת לישון….

זה מאוד נדיר שכבר ב22:30 אני הולכת לישון. זה קורה רק כשאני קובעת עלי ומכריחה את עצמי כי אני מרגישה שהגוף שלי עוד שניה מתמוטט.

כזה היה הערב הזה.

נכנסתי למיטה עייפה, שמוטה, שפופה, חלשה ומרוטה כשפתאום תןך כדי כיבויים של הגוף והמחשבות בום רועם הרעיד את הבית. 
קפצתי מההדף חצי מטר מעל המיטה ונפלתי בכבדות חזרה.

הייתי בטוחה שנפל טיל על הבית או לפחות על רחובות או לפחות על איזור השפלה, אבל אז נזכרתי שאני מקפידה להדחיק מחשבות על מלחמות, אז הדחקתי את המחשבה.

ניסיתי להרגע. אולי זה רעם חזק חשבתי, החורף הזה לא נגמר השנה, אפילו עכשיו כשהחלפנו לשעון קיץ, הוא לא מבין את הרמז.

השקט חזר ולאט השקטתי גם את המחשבות. הדופק ירד, הגוף חזר להרגע והעיניים שוב החלו נעצמות בכבדות.

בוםםם!!! פתאומי וחזק יותר מקודמו הרעים והרעיד שוב.

חרדה החלה מתפשטת בגופי. לא הצלחתי אפילו לשער מה מקור הרעש.

שאלתי את הנסיכה אם יש לה מושג מה זה הבומים האלה.
"נראה לי שהרן (שזה הסנדביץ') מפסיד במשחק ודופק על השולחן או בועט במשהו". היא אמרה בשלווה.

במצב המעורפל בו היה שרוי המח שלי זה היה נשמע די הגיוני והנחתי שהיא צודקת. (היא תמיד צודקת. ירשה את זה מאמא שלה).

ניסיתי שוב להרגע ולהרדם אבל המחשבות הטרידו אותי, ולא נתנו לי מנוח.
למה שנער בן כמעט 15, הילד השקט והרגוע של הבית, יהיה כל כך מתוסכל ממשחק מחשב באופן שיביא אותו להתנהגות אלימה? האם סף התסכול שלו כל כך נמוך שהוא לא מצליח להכיל הפסד? חשבתי שזה אות אזהרה עבורי וסימן לבחון את התנהגותי בכלל ובפרט לאחרונה. חשבתי שבטח זה שאני כל כך עמוסה וטרודה לאחרונה , גורם לי להיות אמא עצבנית ונרגנת וסביר שזו הסיבה האמיתית לתסכול שלו. הזכרתי לעצמי שאני צריכה להיות יותר בבית ושכל ילד צריך יותר זמן איכות פרטי איתי.
חשבתי שאני צריכה לעבוד עם הילדים על שליטה ברגשות, בעצם גם על החצנת רגשות. אם יביעו רגשות באופן יומיומי ולא ישמרו בבטן זה לא יתפרץ בצורה קיצונית. מצד שני חשבתי שאני צריכה להיות קצת יותר קשוחה עם הגבלת השעות שלהם ובעיקר שלו על המחשב, ולהציע אלטנרטיבות. אולי לשחק איתם. אולי טאקי או חי צומח דומם.

אות וסימן. ללא ספק. קחי את עצמך בידים אמא, ניסיתי לסכם את הדיון הפנים מוחי שלי.

רגשות האשם והעייפות נלחמו זה בזה מלחמה עיקשת, והבנתי שעלי לעשות מעשה כדי לחדול את הקרב הזה בין המוח לגוף שלי אם אני רוצה לשרוד.

מזל שהטלפון היה לידי. שלחתי בלאות את היד, הרמתי את המכשיר, סיגלתי במודעות טון דיבור שיהיה ברור נחוש וסמכותי מחד, אבל גם רך ונעים וחלילה לא שיפוטי או מאשים מאידך, התקשרתי אליו ואמרתי לו "ממי, תעשה טובה, אל תפסיד!"

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה