פוסטרומא שלישי ואחרון נשבעת באפיפיור

פוסטרומא שלישי ואחרון נשבעת באפיפיור

במדריך למטייל ברומא היה כתוב שבין רומא לירושלים יש הרבה קווי דמיון. שתיהן בנויות על שבע גבעות, בשתיהן מבנים ואמפיתיאטראות מאותה תקופה, וברחובות שכונת רחביה ניתן לראות הרבה חלונות עם וילונות רומיים.

אני מחוברת מאוד לירושלים. כשהיינו ילדות, בכל קיץ היינו משתכנות אצל סבא וסבתא שלנו בשדרות הרצל 100 מול הפסל השחור של כיכר דניה, והולכות לקייטנה ב"יפה נוף". אחרי המון שנים כשלמדתי בבצלאל חייתי בין הר הצופים לסמטאות של "נחלאות" לשוק מחנה יהודה למדרחוב. אחרי הלימודים התחתנתי עם ירושלמי ושתי הסבתות של הילדים שלי גרות שם.

את הבוקר האחרון שלפני חזרתנו לארץ, בחרתי לבלות לבדי בשיטוט ברחובות רומא, לראות אנשים, להריח את הריחות, לאכול עוד איזה ג'ילטו, ללכת לאיבוד ולמצוא את דרכי חזרה.

הלכתי והלכתי ונפרדתי מהעיר הקסומה. תהיתי אם אי פעם אבקר בה שוב.

שתי ילדות קטנות הלכו לפני יד ביד. לאחת מהן היה על הגב ילקוט קטן עם הדפס של אלזה ואנה. חשבתי על הקטנה שלי שבכתה כשנסעתי, ועל זה שילדים בכל העולם בסה"כ די דומים.

מאחת הסמטאות יצאו פתאום שלושה יהודים חרדיים מקומיים עטופים טליתות. הנחתי שזה איזה יום צום ושחזרו מבית הכנסת. באופן מפתיע זה היה מראה נעים עבורי. הרגשתי לרגע כמו ב"מאה שערים".

אישה צעירה עם עגלת תינוק עברה מולי וחייכה אלי. חייכתי חזרה.

הלכתי לכיוון הרכבת הקלה. לא יצא לי לסוע עליה כל הטיול והחלטתי שזו הזדמנות לעשות סיבוב סיכום בין האתרים והמקומות שראיתי ואולי להרוויח על הדרך עוד איזו פיאצה או חזית של כנסיה.

כשניסיתי להשחיל את שטר ה100 אירו שהיה איתי לחריץ של המכונה לקניית כרטיסים, אמר לי מישהו באנגלית משובשת ובמבטא שלא זיהיתי שהמכונה לא מקבלת שטרות בסכום כל כך גבוה. שאלתי אותו אם יש לו לפרוט והוא אמר שלא. הרכבת הגיעה, עצרה בתחנה והמשיכה הלאה. לא מיהרתי אז לא ממש היה לי אכפת. כשהגיעה הרכבת הרביעית ונמאס לי לקבל סירובים מעוברים ושבים לפרוט לי את הכסף, החלטתי לעלות עליה בלי כרטיס. מה הכי גרוע יקרה, תהיתי, אספר לפקח את האמת. יעיף אותי מהרכבת? שיעיף. ירצה לקנוס אותי? כל מה שיש לי זה שטר של 100 אירו, שיתפנק.

לאט לאט התמלאה הרכבת נוסעים. היו שם המון טיפוסים עם שיער, צבע עור ובגדים שונים. ממש כור היתוך. זוג הישראלים שעמד די קרוב אלי, כמו תמיד כשאני בחו"ל, לא זיהה שאני משלהם, וזה תרם לתחושת הזרות והניכור הנעימה שכרוכה בטיול במקום רחוק.

כל האנשים והכיכרות והארכיטקטורה המדהימה שייטו לי במהירות משני הצדדים.

שמחתי שהייתה תחנה ממש בפתח השוק. כשעצרנו בה נשמתי עמוק וקיוותי שאזכור לפחות חלק מהמון הפרטים שראיתי מולי.

כשהגענו למרכז העיר עלה פקח מהדלת הקדמית. הבנתי שזו כנראה התחנה שלי וירדתי בקלילות מהאחורית.

הכל היה כל כך יפה, כמו ציור של מיכלאנג'לו. פנסי הרחוב, העצים הערומים בשלכת והבחורות האקזוטיות. מי אמר שהישראליות הכי יפות בעולם??

המשכתי ללכת תוך כדי שאני מציצה אל חלונות הראווה, אולי אמצא עוד איזו מתנה לאחד הג'ינג'ים. התחלתי להתגעגע.

הטלפון שלי צלצל. לא זיהיתי את המספר. הקידומת שלו הייתה 02. עניתי. זו הייתה חגית ממכללת הדסה. היא שאלה איפה אני ולמה אני מאחרת להרצאת האורח אליה הוזמנתי. הסטודנטים, כך אמרה, כבר יושבים רבע שעה באולם ומחכים לי.

מזל שהייתי בדיוק בכיכר ציון, רצתי ועליתי מהר לרחוב חבצלת.


צילומים של חברי המוכשרים אש והנדיבים ים:
Shai Epstein (רכבת)
אורית אלפסי (השאר)

***************תודה שביקרתם ושהקדשתם לי מזמנכם. בעולם של ריבוי תכנים, גם אני רוצה שכמה שיותר אנשים יקראו את המחשבות שלי. אשמח מאוד אם תגיבו, אודה מאוד אם תשתפו.

כתיבת תגובה