אחד התיקים הכי כבדים שכל הורה נושא עמו הוא תיק רגשות האשם. כמה אשמה….

אחד התיקים הכי כבדים שכל הורה נושא עמו הוא תיק רגשות האשם.
כמה אשמה…..

כשהילדה נופלת (למה הלכתי מקדימה ולא חיכיתי ונתתי לה יד?)
כשהילד נכווה (איך הרשיתי לעצמי לישון צהרים ולא לשמור עליו בשבע עיניים?)
כשהם רואים אותנו רבים (לא יכולתי להתגבר על האימפולסיביות שלי, להתאפק ולריב בלילה?)
כשהם מגרדים אחרי טיפול כינים (יופי, התרשלתי גם במלאכת פיזור החומר על השבילים וגם בסירוק הצפוף. מרושלת אחת!)
שאני אמא לא מבשלת (מה יגידו כשיהיו גדולים? “הריחות האלה מזכירים לי את הפסטה עם שמן הזית והמלח האטלנטי ממטבחה של אמא”?)
ששכחתי להזכיר לנעול נעלי ספורט ביום חמישי ויש שיעור ספורט שהוא כל כך אוהב והוא ישב בצד כל השיעור ויסתכל על חבריו בקנאה וינסה בתנועות לא טבעיות להסתיר דמעה שזלגה. ואז כל השבוע יחכה שוב לשיעור ספורט ובסוף מה? שוב אשכח להזכיר לו את נעלי הספורט. אמא רעה.
ויש את הפעם ההיא כשלא יכולתי בשום אופן ומסיבה מוצדקת להגיע להופעה שלה בגן. עבורה זה היה אירוע כל כך משמעותי, מעצים ומכונן ותמיד תמיד תישאר לה צלקת כי להבדיל מעיני האמהות האוהבות והתומכות שהיו שם בקהל נעדרו עיני והותירו חוסר וריק.

מה שיפה ברגשות האשם האלה זה שגם אם נעשה בדיוק את ההפך, הן כאן ובאו כדי להישאר.
רוצים דוגמה? קבלו שתיים:

כשאני משפריצה “קסט” אחד של שמן = קלוריה כדי להפריד בין החביתה למחבת, אני מתמלאת רגשות אשם כשאני שומעת: “את יודעת שאנחנו אוהבים עם חמאה, כמו של סבתא!”
כשאני שמה להם בנדיבות חמאה בחביתה כמו סבתא, אני מתמלאת אשמה כי זה לא בריא, ובגללי הם יראו כולם כמו דובונים שמנמנים וירביצו להם ויצחקו עליהם וגם יעשו עליהם חרם.

כשאני מלבישה את הג’ינג’י בבגדים קצת מוזנחים, מוכתמים, עם איזה קרע קטן, או לא לגמרי במידה לבי”ס, אני שוב עם האשמה העצמית והמכות והצחוקים והחרם. אני הרי יודעת שהיום בחדר אומנות הוא יצבע את כל השיש ולאות סולידריות גם את עצמו ובסוף היום הבגדים יהפכו להיות עוד בגד לעבודה בחדר אומנות. “ובפעם הבאה אל תשכח להשתמש בהם! בבקשה!”
אז בפעם הבאה אני מלבישה בבגדים יפים כדי למתג אותו כילד קול כזה שמתלבש יפה. ואז מה? שוב הצבע מחדר אומנות ועוד בגד שהופך לבגד עבודה לחדר אומנות ושוב האשמה עצמית מרה על שבגללי לילד אין בגדים יפים כי כמו אהבלה שלחתי אותו לבית ספר איתם והלכו קפוט.

כשהמנקה החדשה נכנסה לחדר של הקטנים בפעם הראשונה ואמרה “אני בחיים לא הייתי נותנת לבן שלי להביא את החדר שלו למצב הזה” התמלאתי כמובן אשמה על כך שאני לא מחנכת אותם לשמור על הרכוש שלהם, לא מלמדת אותם לקחת אחריות על הסביבה ובאופן עקרוני מגדלת ילדים פח. מאז כל פעם לפני שהיא באה אני מסדרת את החדר+ מנקה+ שוטפת+ מאבקת את כל הבובות.

לעיתים נדירות חולפים כמה ימים ללא רגשות אשם הוריים. פשוט מתנהלים לנו מולם ומול עצמנו ומצפוננו בסבבה ואז זה מכה בנו- אנחנו נזכרים שכבר יומיים לא התקשרנו לאמא. ילדים רעים.

כתיבת תגובה