אחרי הקריאה “אמא!”, המילה השנייה שאמא שומעת הכי הרבה זה “רגע!”….

אחרי הקריאה “אמא!”, המילה השנייה שאמא שומעת הכי הרבה זה “רגע!” או בגרסאותיה “תכף” או “שנייה” (השלישית אם שאלתם היא: “משעמם לי”, שזה כבר ממש משפט)

לימדו אותי כל מיני פסיכולוגים שכשילד אומר משהו, לא צריך לקבלו כפשוטו, אלא לחקור ולבדוק מה באמת רוצה הילד לומר. כשילד אומר לך שהוא לא רוצה ללכת לבית-ספר כי לא מעניין לו בשיעורים, אולי הוא בכלל רוצה לספר שאתמול ילד גדול צחק עליו ושר לו “ג’ינג’ים מסריחים בגשם”. כשילד בוכה שאין שום דבר בבית שהוא אוהב לאכול אולי הוא בכלל אומר: “אף אחד לא מחשיב אותי בבית הזה. רק הצרכים של האחים שלי נענים. רק אותם אוהבים. אני פשוט מקופח!”.

אז כמו אמא טובה גם כשילדים אומר לי “רגע”, אני שואלת את עצמי מהו המסר שהם רוצים להעביר לי.

בין השנים 2009 ל2014 במשך חמש שנים וחודשיים, תיעדתי וניתחתי 83% מהמקרים בהם אמרו ילדי לי ולבן זוגי “רגע” ואספתי עדויות מ38 הורים לילדים בגילאי 3 עד 17. רגע לפני שיפורסמו בתחילת החודש הבא בירחון המדעי האמריקני הידוע MDC (Mothers dont care או בעצם Mothers dont cry ( אני מתרגשת להציג בפניכם לראשונה את הממצאים אליהם הגעתי.

רגע #1: “אני אעשה מה שאת רוצה אבל אחר- כך (של אח”כ של אח”כ של אח”כ)”

רגע #2: “אמא, די עם כל המשימות האלה! שחררי! חפרת.”

רגע #3: “יש בידי אבחון רישמי המאשר שיש לי הפרעת קשב וריכוז ועכשיו אני בדיוק לא בקשב”

רגע #4: “למה את חייבת לבקש ממני דווקא כשאני משחק ברשת עם איתמר תוך כדי שאני מדבר איתו בטלפון?”
“אבל אתה כל היום משחק ברשת עם איתמר, אולי תזמין אותו..”
“אבל אז אני לא אוכל להרוג אותו!”.

רגע #5: “בחייאת אמא, תני לסיים לראות את האנטומיה של גריי”
“מתי זה נגמר?”
“עוד 7 עונות”

רגע #6: “אני אומר לך “רגע” כדי שתחשבי שעוד מעט אני אענה לבקשתך, אבל אני עומד לשכוח ולא לעשות את זה. לא בכוונה. אל תעלבי.”

רגע #7: משמעמם לי!

רגע #8: אני חייב, אבל חייב לסוע עכשיו על אופניים (יש בידי אבחון רישמי המאשר שאני היפר אקטיבי- אני חייב עכשיו להוציא מרץ)

רגע #9: לא בא לי.

רגע #10: “שאני אנקה את החדר? הרי בסוף במילא תנקי את אז למה לי?”

רגע #11: “בסדר. (תשכחי מזה)”

רגע #12: אין לי משהו אחר להגיד ואני רגיל כבר להגיד את זה.

יחודו של המחקר שערכתי הוא בכך שחקרתי גם את הצד השני של מערכת הפסיכוביופידבק ואיך היא מתפקדת מול ההיזון החוזר של תגובת נגד קונטרסטית תואמת, שבמילים אחרות למי שלא הבין כמוני מה כתוב פה, זה אומר שכשאני אומרת להם: “איך הייתם מגיבים אם אני הייתי אומרת לכם “רגע!” כשהייתם מבקשים לאכול, או כשהייתי רוצים שאסיע אתכם לחבר, או שאעזור לכם להכין עבודה לבית ספר?”

הם עונים: “רגע” וחוזרים למסך.
לפעמים הם נשארים עם העיניים על המסך ורק עושים תנועת “רגע!” עם שלוש אצבעות נפגשות.

כתיבת תגובה