אחרי שהיינו פעם ראשונה בתחרות וראינו בהתרגשות איך דורדור סוס הפרא לוקח שוב את הגביע….

אחרי שהיינו פעם ראשונה בתחרות וראינו בהתרגשות איך דורדור סוס הפרא לוקח שוב את הגביע, עלו בי בפעם המי יודע כמה שאלות על הדחף שלנו להתחרות.

לגדל גוש של ארבעה ילדים ברווחים קטנים זה לחוות כל הזמן את התחרות על תשומת הלב. לשמוע את הילד בוכה בחוסר פרופורציות בגלל שקיבל מכה קטנה מהמזלג בארוחת הערב, ולהבין שהוא אומר: “די! היום אני רוצה לנצח בתחרות על תשומת הלב של אמא”. לשמוע שוב ושוב את המשפט המתחיל ב”זה לא הוגן שהוא…” ולדעת שזה באמת לא פייר לחיות במרוץ על קצת יחס.

הנה הזדמנות להתבונן רגע במידת התחרותיות של הילדים שלי:

הקופצת ראש לגיל ההתבגרות (11): מצפה מעצמה להרבה, מאכזבת את עצמה לא מעט, לא מודה בזה. תמשיך עוד שנים ולא תעזוב את ההתעמלות קרקע עד שתצליח כמו ההיא לעשות שפגט בעמידה. ביומיים הראשונים של כיתה א’ עשתה 100 עמודים בחוברת חשבון כדי להשיג את חברותיה. 8 בסולם נדיה קומנצ’י.

הסנדוויץ” (9.5): חוץ מהמזלג והבכי ותשומת הלב, לא מעניינת אותו שום תחרות עם ילדים. באופן עקרוני לא כל כל כך מעניינים אותו ילדים או בני תמותה אחרים. הוא מתחרה ביצורים בעלי קרניים, בצבעים מוזרים, שתוקפים אותו מתוך מסך. השותף שלו הוא עכבר ויחד הם נלחמים הם על ה”חיים”. 3 בסולם קספרוב.

הכתום (7): ה- תחרותי! לא אגו או מעמד חברתי- רק כסף. הוא לומד לנגן גם גיטרה וגם תופים במטרה אחת ויחידה- למלא אצטדיונים ולעשות מליונים. בינתיים מדפיס שטרות מהמחשב, במטרה להיכנס לספר גינס כ”ילד העשיר בעולם”. 9 בסולם קרלוס סלים.

הפרינססה (4.5): עוד קשה לדעת. נמצאת עדיין בשלב ההשוואות הקודם לשלב התחרות. רוצה שמלה כמו של שרוני, ובובה כמו של נועה. 5-7 בסולם ברבי

גם היום, אחרי שכבר עברנו איזה דבר או שניים בחיים, התבססנו, מצאנו את עצמינו, נפטרנו ממעט ציניות ונהיינו קצת רוחְנים, יצר התחרות לא מרפה מאיתנו.

הוא תופס אותנו במפגש מחזור, בוחנים מה כל אחד עושה היום, איזו כרס יש למי, מי מורה, מי מנהל, מי מנכ”לית, מי עשה אקזיט, מי יצא מהארון ומי מתקשה לחייך מרוב בוטוקס. אני הברזתי.

הוא תופס אותנו במופע ריקוד בביה”ס, כשאנחנו משווים את הבת שלנו לחברות המחוללות, ובטוחים או משכנעים את עצמינו (ויודעים את זה), שהיא רוקדת הכי יפה.

הוא תופס אותנו כשאנחנו הולכים לבקש ביצים מהשכנה (סת-ם, בדיקת ריכוז)

יש אנשים (לא אני ולא אנשים שאני מכירה) שיוצאים לחצר לקטוף עם הילדים לימונים, ואומרים להם: “שלא יגידו לכם אחרת, לנו יש את עץ הלימונים הכי שווה בהרחבה”.

יש אנשים (לא אני ולא אנשים שאני מכירה) שכשהאישה ממונה לתפקיד בכיר משלו, או מקבלת העלאה ומהיום תרוויח יותר ממנו, היא מגמגמת קצת כשהיא מספרת לבן הזוג.

יש אנשים (לא אני ולא אנשים שאני מכירה) שעדיין מתחרים עם האחים שלהם על תשומת לב ההורים. לא בשבילם האחים, מה פתאום, רק רוצים שהנכדים יקבלו כמה שיותר זמן איכות עם הסבים.

ראיתי השבוע חלק מאיזו תוכנית “כוכב נולד”, שבכל פעם שאני נופלת על אחת מהן, אני מתמלאת לרגע קצרצר וחולף בגאווה על שישראל מארחת שוב את האירוויזיון. ילדים בני 15 וקשישים בני 40+ מתחרים על מי נראה יותר טוב, למי יש שם יותר מוזר וסיפור חיים הכי קורע לב. ינצח בתחרות השירה, מי שימותג הכי נכון, ומי שיצליח ליצר הכי הרבה באזז ורצוי גם דמעות. זה עצוב.

לסיכום: הולכת לעשות ל Doron Winter עוד איזה שיתוף שיחזק את המיתוג שלו. אולי סוף סוף יגיע לעיניו של איזה ספונסר פוטנציאלי, שיטיס אותו לעוד תחרות. (דורדור, אולי איזה סיפור ילדות מרגש?)

כתיבת תגובה