אחרי שהמרדים השקיט אותה בשניה של קסם על הגוף שלי, ואחרי שהנחתי את הנסיכה בעדינות על מיטת הטיפולים….

אחרי שהמרדים השקיט אותה בשניה של קסם על הגוף שלי, ואחרי שהנחתי את הנסיכה בעדינות על מיטת הטיפולים הקטנה כמו יפהפיה נרדמת, נישקתי אותה על הלחי החלקה שלה, לחשתי לה “אבא ואמא שומרים עליך” ויצאתי לחדר ההמתנה לאל זמן לא מדיד של הקלה ומתח.

שם בחדר ההמתנה על כסא פלסטיק לא נח במיוחד שמעתי בת קול שאמרה לי בטון של מנהלת בי”ס משנות ה70: “קיבלת את הבת שלך במתנה”.

“עזבי אותי מקלישאות” עניתי לבת הקול בטון של תלמידת תיכון חסרת סבלנות. “את לא רואה שמספיק קשה לי גם בלעדייך?”

כשחזרנו הביתה, בלילות שכבנו זו מול זו על המיטה הגדולה.
כשהיא בכתה חיבקתי ונישקתי אותה. כשזלגו לי דמעות לא מאופקות היא הסיטה בידיים קטנות ועדינות את הטישו שהיה צמוד לפיה הפצוע וניגבה לי את הפינות של העיניים

בכל בוקר כשקמנו ראינו את השמש הצהובה, הרגשנו את חומה וחייכנו, ובלב ידעתי שבת הקול צדקה,
כי דווקא ברגעים כאלה כשהמזל מהתל בך ולא ממש מפרגן, את מבינה שיש לך כל כך הרבה מזל. אני מוצאת את עצמי מודה בימים האחרונים לאלוהים ולאללה ולברמהן ולבודהה וליקום ולקוסמוס ולבריאה על שקיבלתי את הבת שלי במתנה, ולא אכפת לי שזו קלישאה לעוסה שקיבלתי את הבת שלי במתנה, אמנם קצת פצועה וחבולה, אבל מה אכפת לי איך, העיקר שהיא איתי הנסיכה הקטנה שלי.

היום אני בת 45.
השנה אני לא צריכה פרחים ריחניים, לא סבונים באריזות מעוצבות או תלושי שי לכל מיני דברים, לא קופסאות פח דקורטיביות, לא עיסוי מפנק (טוב, אולי כן עיסוי מפנק) לא צמיד או חגורה לקישוט, לא דיסק ולא שמלת וינטג’ נאה. השנה כבר קיבלתי מתנה.

הילדות שלי הייתה אביסאלע אפורה

כתיבת תגובה