אחרי שתליתי את החץ וקשת שלי על הכתף והעליתי את כולם לאוטו, נסענו למדורה….

אחרי שתליתי את החץ וקשת שלי על הכתף והעליתי את כולם לאוטו, נסענו למדורה הבית ספרית. שוב שיחקנו אותה עם אירוע חג משותף אחד לארבעת הילדים, אז פינקנו אותם ובאנו שנינו.

המזל הכי גדול שהיה לי בחג הזה היה שלמרות שנכנסתי לטבלת המי מביא מה רק ביום שלפני האירוע, אנשים נרדמו בשמירה. אז הכלים החד פעמיים אומנם כבר נתפסו, אבל חוץ מבצק לפיתות על הסאג’ ופשטידות, נשארו גם חמוצים. הוספתי “וזיתים” רשמתי בכל טבלה את שם הילד (אני מקווה שאת זה ששייך לאותה כיתה) והרגשתי שיצאתי לארג’ית.

ההורים בביה”ס שלנו משקיענים. היו מלא מאכלים ותבשילים וסלטים עם חמוציות וקינואות ואגוזים ותפוחים פרוסים דקדקדקדקדק על השולחנות. עשרות קופסאות השימורים שהבאתי עיטרו כנקודות חן מנצנצות בהשתקפות להבות מתלהבות את השולחנות המלאים כל טוב. ככל שהאוכל יותר מושקע, כך אני יותר מודאגת שהילדים שלי יצאו רעבים מהאירוע. בסוף גילינו איפה הנקניקיות והמרשמלו ונרגעתי.

אני חושבת של”ג בעומר הוא החג היחידי שבו הקינוח הוא מלוח. אחרי שהילדים התמלאו בפיתות על הסאג’ עם שוקולד למריחה, והבטן שלהם הפכה למרשמלו אחד ענק, הם התחילו לרטון: “מתי התפוחי אדמה יהיו מוכנים?” תמיד הם רוטנים ותמיד בודקים עבורם ותמיד הם לא מוכנים והם שוב רוטנים ושוב בודקים ושוב הם לא מוכנים, עד שפתאום איזה בר כוכבא צועק: “אחרי!” וכולם קופצים אחריו לתוך האש בהתרגשות ומגלים שתפוחי האדמה לא רק מוכנים, אלא למעשה כבר מפויחים לגמרי, ואחרי ששוברים עם פטיש את המעטפת, מגלים שרק לב ליבתם עוד נותר רלוונטי.

אצלנו בביה”ס ההורים משקיענים- איזה אבא (ולא אזכיר שמות, רק שהוא איש צוות אויר קשוח) הביא שמנת חמוצה להקרים בה את תפוח האדמה. אותי זה ריגש.

“לא לישון!!, לא לישון!!” קראתי בסוף הערב לעבר ילדים שחורים לא מזוהים, עם ריח של מאהל בדואי שניקרו לי באוטו. “מי שנרדם ישן על מחצלת בלי שמיכה!” איימתי. בסוף שטפתי אותם חצי מעולפים ובדרך למיטה כבר נחרו. גם אני.

בכל שנה כשחוזרים הביתה מהמדורות, כשהעשן כבר עולה לי לראש, אני מודה לבוראת עולם שהכתום לא עלה באש אחרי כל הניסויים שעשה בתוך המדורה. אח”כ עולה במוחי שוב אותה שאלה מטרידה: האם עגלות הסופר שייכות לסופר ואוספי הקרשים לקחו אותן כדי לאסוף קרשים או אולי עגלות הקרשים שייכות לאוספי הקרשים והסופרים שוכרים אותן בליסינג תפעולי במהלך השנה?

בבוקר קמתי לתוך עננה והייתי בטוחה שסוף העולם הגיע ושזו נשורת רדיו-אקטיבית שמטפטפת עלינו. תוך כדי שאני אורזת מעט מחלצות לבריחה הגדולה, הדלקתי את הרדיו כדי לאשש את הערכתי ולדעת לאיזה כיוון לברוח ושמעתי שיחזקאל מהמכולת בשכונת חיים מת. זה תמיד גומר אותי העניין הזה- איך יום אחד איש חי חיים מלאים, עם משפחה ומנוי לתאטרון ובגדים ורהיטים ומנורת קריאה ואמצע של ספר וכוס הקפה המועדפת ומקרר עם המזונות שהוא נוהג לאכול ושיר אהוב ומכולת שכל הילדים בשכונה מגיעים אליה ויום אחרי זה הוא מת. ככה, מת.

כתיבת תגובה