אם חשבתן/ם שהביסקוויט הומצא ב1886 על ידי לואי לפבר-איטיל שכינה אותו החמאה הקטנה (Petit beurre)….

אם חשבתן/ם שהביסקוויט הומצא ב1886 על ידי לואי לפבר-איטיל שכינה אותו החמאה הקטנה (Petit beurre), ואם חשבתם שצורתו מייצגת את השנה הקלנדרית: ארבע פינות לכל ארבע העונות, 14 שיניים לאורכו, 10 שיניים לרוחבו, כלומר 52 שיניים כמספר השבועות בשנה, ואם חשבתם שפני הביסקוויט מחוררים ב 24 חורים כמספר השעות ביממה, אז כנראה שפיתחתם תלות בוויקיפדיה וכדאי שתפתחו קצת מחשבה עצמאית.

ממממ איך שאני אוהבת ביסקוויטיםםםם
איך שאני שונאת את קופסת הפח שמפתה אותי באדום עז בכל יום מן השיש.

ביסקוויטים מזכירים לי איך תמיד במחנה הקיץ בצופים הנחנו קצת ביסקוויט על ערמה של שוקולד השחר

זה מזכיר לי איך כל אחד מהילדים בעתו ישב על ברכי אביו וטבל לו בקפה, תוך פיתוח מיומנות מרשימה של הרמת הביסקוויט שניה לפני קריסתו.

זה מזכיר לי את הכלבלב הקטן שמתחנן שנפיל לו איזה פירור בכל בוקר

זה מזכיר לי ילדה אחת שהתארחה פעם ב”שמיניות באוויר” וסיפרה לדליק שהיא התאהבה באיזה ילד, וכדי שישים לב אליה “אז זרקתי לו את הביסקוויט”. היא אמרה “ביסקוויט” עם דבליו, לא עם וו, וזה כל כך הצחיק את אחותי ואותי שמאותו יום חזרנו על המשפט הזה בכל הזדמנות שהתאימה או שלא.

ביסקוויט טוב הוא כמו ג’ינס קלאסי, הולך עם כל דבר: שוקולד, ריבה, קפה, תה ירוק.

איך שאני אוהבת ביסקויטים.

*
הערב, אחרי שהקטנים הלכו לישון, ישבתי כמו בכל ערב עם הסנדביץ’ לדבר על נושאים שלא יקדמו אותנו לשום מקום, וכמו בכל ערב שברתי את הדיאטה שכמו בכל יום דווקא שמרתי עליה יפה כל היום.

סיפרתי לו, לסנדביץ’ על פבלוב ומהי התניה קלסית. נתנו כדוגמה את הכלבים שלנו ששומעים רצועה ומתחילים להשתולל משמחה, את ניצולי השואה שפרוסת לחם יבשה מציפה בהם פחד בלתי נשלט. סיפרתי לו גם שבכל פעם שאני מריחה את סוף השבוע, בא לי להעלות פוסט.

אמרתי לו “עכשיו אתה מבין?” כל ביס מביסקוויט מחזיר אותי לאיזה טיול או מחנה קיץ בצופים, למטבח המלוכלך ששיטחו הוגדר ביוטה ירוקה, לסיר האלומיניום הענק המלא בתה שחור בו צפים עשרות שקיקי תה וטעמו יותר מתוק מכל מה שקוראים לו מתוק. כל ביסקוויט הוא עוד סנדה במגדל הנוסטלגיה שלי. “מבין?”

הוא הסתכל עלי במבט שהוא בין מזלזל לבין מתנשא לבין אומר לי: “אמא, משהו איתך לא בסדר”, לבין אומר לי: “אמא. את קשישה”.

“ביסקוויטים זה מגעיל” הוא אמר, הוציא מהארון חבילת פריכיות אורז והניח קצת פריכית על ערימה של שוקולד השחר.

~~~
התמונה: “אני בשבט ניצני הנגב עם פן בפוני”, מעידה על כך שבאמנות כמו באמנות, כדי לקדש את המטרה אני מוכנה להביך את עצמי והרבה.

כתיבת תגובה