“אמא יש לי קקי” אמר בפתאומיות, הסיר מעליו והניח על ראשי בזריזות את האזניות והוסיף “אם את שומעת צעדים תקראי לי דחוף!”….

“אמא יש לי קקי” אמר בפתאומיות, הסיר מעליו והניח על ראשי בזריזות את האזניות והוסיף “אם את שומעת צעדים תקראי לי דחוף! ברור?”

לפני שהספקתי לומר: “כן המפקד, אבל אין לי מושג מה עושים, ובעברית אומרים ‘קראי’ בציווי- לא תקראי” הוא כבר השאיר אחריו עננת אבק כתומה וצעקת דופלר נחלשת “את תהיי בסדר. אל תדאגי”

עברתי בלית ברירה ממיטת האמא הצופה, לעמדת הגיימרית מול המסך.

התחברתי בקלות לדמות שיצגה אותי. בלונדינית, כוסית (מחילה בפני חברי החסודים, אבל אין שוב דרך להגדיר את היצורית הוירטואלית ההורסת בה בחר הבן שלי בתור נציגתו ביקום המקביל), זרועות דקיקות אוחזות תת מקלע עצמתי ותנועות גוף של נערת גומי, אבל אחת שהיא גם רקדנית. לא יכולתי לבקש יותר.

בעוד שהדמות שלי מתנועעת על מקומה בחוסר מעש ותוך שאני תוהה מדוע בחר הבן שלי דווקא ביצורית הוירטואלית המהממת הזאת שתייצג אותו בשדה הקרב ומה זה אומר עליו ועלי ועל האטיטיוד ההורי שלנו ועל זה שהנקתי אותו יותר משנה ועל זה שבחרנו עבורו חינוך פתוח, נשמע פיצוץ עצום ממש לידי. קפצתי וצעקתי: “אמאלה פצצה!!” ונכנסתי מתחת לשולחן, מגנה בידי על ראשי. בקושי שמעתי מעבר להמולת ההפגזה את הילד צועק מרחוק: “רחוקה או קרובה?” “קרובה! קרובה מאוד!!” צעקתי רועדת. “לא נורא. את בתוך מבנה, לא תפגעי. העיקר שאין צעדים במבנה. שאף אחד לא בא להרוג אותך”

קמתי לאט בחרדה, משתדלת לא לנקוש את הראש בשולחן וחזרתי רועדת למקום מושבי. הוירטואלית המהממת (שנזכרתי שזו אני וזה עודד אותי קצת) התנועעה מצד לצד כשבידיה הכלי העוצמתי. שמרתי על דממה דרוכה כדי שאף אחד לא ישמע אותי. מולי היה גרם מדרגות וידעתי שבכל רגע עלול להגיע מישהו מלמטה ולחסל אותי. הסתכלתי היטב לכל הכיוונים תוך שאני מתנועעת במקום בחוסר תוחלת כמו נערת גומי, אבל אחת שהיא גם רקדנית, אוחזת בחוזקה בזרועותיי הארוכות בכלי שלי שלמרות שלא היה לי מושג על אילו כפתורים במקלדת יש ללחוץ כדי להפעיל אותו, נתן לי תחושת בטחון (וגם סקסיות אולטימטיבית).

מרחוק נשמעו הדי פיצוצים עמומים. מעלי חג מסוק והנחתי שמישהו מחפש אותי, אבל זכרתי היטב את הסכנה האמתית: צעדים בקרבתי, לוחם נחוש ועז מצח שבא לחסל אותי במטרה להשיג את כל האמל”ח שברשותי, לצבור על חשבוני עוד “חיים” ולהתקדם במשחק תוך שהוא מבצע עוד ” kill” קרי הרג, קרי רצח. שלי.

הלב שלי פעם בחוזקה. כל שיכולתי לעשות הוא להתפלל לאלוהי הגיימרים שיחוס עלי. דמיינתי מציאות מדומה בה אנשים עולים לעברי במדרגות. לא אחד ולא שניים, אלא חבורת מרצחים אנטישמים עם מגוון כלי משחית, שמתכננים לירות בי לא לפני שיפוצצו אותי מכות, ולא אחרי שיתעללו בגופה שאף אחד לא יוכל לזהותה ולהביאה לקבר ישראל אחר כבוד, שלא לדבר על תרומת אברים.

ואז זה קרה.. שמעתי מאחורי צעדים.. קפאתי.. הם התקרבו עד שלא היה ספק שהם ממש קרובים אלי. בשניה מישהו תפס לי את הכתפיים מאחורה. רציתי לצעוק אבל השתתקתי. הפסקתי לנשום. ראיתי את החיים שלי חולפים לנגד עיני.. הוא הרים את האוזניות מהראש שלי ודחף אותי הצידה, התיישב מהר במקומי, התחיל ללחוץ על מלא כפתורים, ירד מהר במדרגות (כלומר ירדה), יצא מהמבנה (איזו חתיכה. אילו תנועות אלגנטיות), הסתתר באחורי שיח, התרומם, המשיך לרוץ בשטח הפתוח כשיריות שורקות מעל ראשו, קפץ מעל שיחים, זחל בתור מנהרה, נכנס לעוד מבנה, אסף אקדח מהרצפה, עבר לחדר ליד, התכופף לאסוף לום ברזל.. אלא שאז בשבריר שניה של חוסר תשומת לב, כשהוא התרומם, מישהו הגיח משום מקום ודפק לו כדור בול פוני.

לא האמנתי שזה קורה. זה היה מראה נורא ואיום.
הדמות המושלמת שלי, זתומרת הבן שלי התפוצץ לכל הכיוונים. מלא, אבל מלא דם השפריץ לכל עבר. חלקי גוף התפזרו.לא יכולתי לשאת את המראות. יכולתי להשבע שאני מריחה את הריחות.
הזמן עמד מלכת, גופי התאבן ועיני החלו להתמלא דמעות. זה היה קשה מנשוא.

“באסה” מלמל הילד “אני מת”, ודפק סיבוב של 360 מעלות על כסא המחשב האורטופדי.

כתיבת תגובה