אמרו שהוא יהיה אדום ויפה. כתבו שיראה הרבה יותר גדול מגודלו. אמרו שזה מאורע נדיר….

אמרו שהוא יהיה אדום ויפה. כתבו שיראה הרבה יותר גדול מגודלו. אמרו שזה מאורע נדיר שמאגד שלוש תופעות טבע, ושאסור, פשוט אסור להחמיצו.

מטושטשת מההשכמה המוקדמת ומהטיפוס לגג, הרמתי את עיני לשמיים החשוכים.
כשאיתרתי אותו האכזבה הייתה גדולה. הוא היה ירח, פשוט ירח עגול וקטן ורחוק. אני לא אומרת…הוא היה טיפה ורדרד, בעצם כתמתם, אבל עכור כזה.

בתמונות שכולם העלו הוא היה יפה הרבה יותר. היה עדיף לישון בלילה ולראות אותן בבוקר.

אני בהחלט לוקחת בחשבון שיכול להיות שהבעיה אצלי. יכול להיות שאורו של פנס הרחוב האפיל על עוצמתו של הירח. יתכן שהברוש הסתיר קצת. יתכן שהגג שלנו קצת נמוך או עקום. יש שמועה שמדענים ממכון וייצמן ערכו השבוע ניסוי שמיסך את שמי רחובות והסביבה. אולי אני פשוט צינית. (בחיי שאני לא צינית. כשאני במדבר אני יכולה לבכות מעצמתו של הטבע, ובכלל נראה לכם שצינית הייתה שמה שעון ומעירה את הילדים בידיעה שיש יסוד סביר להניח שהלילה הזה ימשיך אל תוך הבוקר ביום חופש??)

מוקד הבעיה ומקור כל האכזבות הוא ללא ספק בציפייה. הרי אם היו אומרים בחדשות שהירח יראה קטן מהרגיל, או סתם לבן, או די דהוי, ואז הייתי רואה אותו, בטח הייתי מתרשמת ונרגשת מאוד.

הכי הייתי נפעמת אם אף אחד לא היה אומר כלום. באמצע היום, ב13:20 בערך, הייתי יוצאת מהעבודה לקנות סלט בשדרות יהודית ופתאום רואה קבוצת אנשים מתבוננים בשמיים. בהתחלה לא הייתי מסתכלת, כי הייתי בטוחה שזו מתיחה של יהודה ברקן ועלי אף אחד לא יעבוד, אבל אז הייתי נזכרת שכבר 2015 ושהוא בכלל דוס עכשיו, אז הייתי מרימה את ראשי ורואה אותו שם, כמו קסם, כמו נס- ירח גדול וכהה ואדום במרכז השמיים. הוא היה נראה בדיוק כמו זה שראיתי ב5:48, רק בלי הציפייה. הדופק שלי היה עולה, נשימתי היתה נעתקת. בטוח הייתי מצלמת אותו מלא פעמים ומעלה מלא פוסטים וכותבת: “מדהים” ו”לא ברור מאליו”.

ציפיות קולקטיביות זה בעייתי אפילו יותר. כולם התמסרו להצפה התקשורתית בנושא תופעת הטבע הקסומה כי רצו לנקות כבר את זיהום המח שיצרה אותה תקשורת עצמה עם ערימות המידע על החתונה של הדוגמנית, וגם כי העדיפו להתעלם מהידיעות על טילים שנופלים כאן בכל שבוע ולהדחיק את המלחמה הבאה.

כולם רכשו מצלמות באלפי שקלים. הוסיפו עדשות טלסקופ וחצובות משוכללות, קמו באמצע הלילה, הורידו בגד ארוך מהמדפים הגבוהים של בגדי החורף, טיפסו על פיסטין רחוק מהעיר וחיכו למשהו. אחרי כל זה איך יחשבו לעצמם או יגידו בקול רם שבסופו של דבר הוא היה די דומה לירח רגיל? (כבר אמרתי שיצאו מקסימות התמונות שלכם? מהממות!)

אז מה? לחיות בלי לצפות? לא לשאוף? לא לרצות? לא לקוות? אתם שמעתם אותי אומרת דבר כזה??

לדורדור יש משפט גאוני, מטלטל, משנה חיים, כזה שאחרי שאתה שומע אותו אתה רואה הכל באור שונה. תתכוננו, שלא תפספסו 3, 2, 1….: “ציפיות יש רק לכרית”.
אתם רואים?? הנה הרסתי לכם את המשפט. סיימתי להציג את טיעוני.
אם פשוט הייתי כותבת אותו בפתאומיות, בהפתעה, בלי הכנה מוקדמת, הייתם נופלים מהכיסא. חותמת לכם.

חברה סיפרה לי השבוע שהגיעה באחד הערבים מהעבודה עם עיניים אדומות וצורבות במיוחד. מרוב ששרף לה שטפו דמעות את עיניה בלי הפסקה.
היא לא ביקשה, היא לא ציפתה, הוא הרי אף פעם לא…
בעלה הסתכל עליה, קם, לקח את מפתחות הרכב ונסע במיוחד לחנות הפארם הקרובה. הטיפות עשו את שלהן, הצריבה חלפה לחלוטין, אבל הדמעות המשיכו לזלוג כל הערב.

כתיבת תגובה