אני אורי ניר וינטר ואני מכורה לטלוויזיה. יותר נכון מכורה נקיה. כבר כמעט שנתיים….

אני אורי ניר וינטר ואני מכורה לטלוויזיה. יותר נכון מכורה נקיה. כבר כמעט שנתיים.

כשהייתי ילדה הייתי יושבת ובוהה בטלוויזיה. ראיתי הכל, כולל “מוקד” וכולל את השקופית בצהרים שהכריזה ששידורינו יתחדשו בשעה 4.

כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה הייתי עונה “לראות עם הילדים שלי טלוויזיה” (סיפור אמיתי, תשאלו את אחותי)

לפני שנולדו הילדים הייתי רואה כל יום ב16:00 “היפים והאמיצים” ומחליפה רשמים על ברוק ורידג’ עם סבתא שלי. כשאיבדה עניין והפסיקה לצפות בסדרה, הכינה אותי אמא שלי שזה סימן שמגיע הסוף.

כשהתבגרתי והשתבח טעמי עברתי לתוכניות מדע ותרבות בערוץ 8.

אחרי שנולדו הילדים הקפדתי תמיד שילכו לישון ב20:00 כדי שאוכל לבהות איזה שעתיים בטלוויזיה. להרגע, לנקות את הראש. לא משנה עם איזה חומר. לא יכולתי בלי.

המהפך הגיע לפני כשנתיים כשהגיע לידי ספר (רדוד מאוד, מתביישת להגיד איזה). אחרי כל שנות המרד באמא שלי שנדנדה לי בילדותי לקרוא, נסחפתי והתחלתי לקרוא בלי הפסקה. באופן טבעי היו אלה שעות הטלוויזיה שהמרתי בשעות קריאה. ביום אחד נגמלתי ומאז יצא לי החשק לבהות בטמבלוויזיה.

כבר הרבה שנים שאין לנו כבלים. במקרה קלטנו איזה שישה ערוצים, שזה שש סיבות מספיקות כדי לצאת למלחמות עולם או סתם ללכת מכות, אז כולם מרוצים. היו.
לפני כמה חודשים השתלט לנו שלג על הטלוויזיה. משעברו הימים הבנו שלא מדובר בתקלת מזג אויר ושאנחנו ועוד כמה פירטים מהאזור פשוט מנותקים.

בהתחלה זה היה קצת קשה לבני הבית, אבל מהר מאוד חיברנו את המחשב לפלאזמה, מצאנו שיש שידורים ישירים של חלק מהערוצים באינטרנט ושלצפות במרדף של מילים אחרי השפתיים של דובריהם זה משהו שמתרגלים אליו. הילדים מצאו את כל ה”שכונות” וה”שמיניות” וה”פיג’מות” ברשת, אחד תחת טלפונו ואחר תחת מחשבו. הם הפסיקו לריב באמצע הסלון על לוח השידורים המשפחתי ויצאו לשחק בחוץ.
גם הבקרים בלי טלוויזיה הפכו לרגועים, יעילים ושקטים. כולם מתארגנים ויוצאים מהר. תענוג.

אז נשמע שהכל טוב אבל לא. ילד אחד (הסנדביץ’, ברור שהסדנביץ’- וזאת הפעם האחרונה שאני מסבירה: הסנדביץ’ הוא תמיד השני, גם במשפחה של שניים וגם במשפחה של שמונה ילדים) לא יורד מאיתנו בעניין הטלויזיה. משעמם לו, אנחנו הורים רעים, אנחנו קמצנים, “ושתדעו לכם שכל העצבים שלי זה בגלל שאין טלויזיה בבית, וכל ההצקות לקטנה זה בגללכם, כי אתם לא עושים לנו כבלים”.

עד אתמול עמדתי בגבורה מול טרוניותיו. אמרתי לו נחרצות שקודם כל זה הביא רק טוב לבית שאין טלוויזיה ושנית, אני לא מוכנה להוציא 400 ש”ח בחודש על טלויזיה. נ-ק-ו-ד-ה! נ-ח-ו-ש-ה! ה-ח-ל-ט-י-ת! ע-פ-ה ע-ל ה-ה-ו-ר-ו-ת ה-ס-מ-כ-ו-ת-י-ת ש-ל-י!

אתמול בעוד כולנו בוהים באיזה שלוש פרסומות שחוזרות על עצמן איזה אלף פעמים (ככה זה בזמן הפרסומות כשרואים טלוויזיה בצפייה ישירה באינטרנט), האנטנה שלי קלטה פתאום שכבר שש פעמים ברצף הציעה לנו איזו חברת סלולר התחברות לערוצי הטלויזיה ב99 ש”ח בלבד לחודש (שזה שקל אחד פחות מ100. עליתי עליהם!). זיעה קרה הציפה את מצחי, הפסקתי לנשום ונשאתי תפילה למרום שהילד שהופנט מהלופ לא ישים לב למה שהיה כאן כרגע. תפילותי נענו.

באותו רגע הבנתי ש50% מהטיעונים של האמא ה-ס-מ-כ-ו-ת-י-ת עפו עם הרוח לארץ לעולם לא. זה לא שאני לא עומדת מאחורי האמירה שזה שינה לטובה את איכות החיים שלנו, אבל מול החפירות ופרצופי האומללות וההאשמות הקשות, נשאר לי טיעון אחד ועוד הסובייקטיבי. אני כולי עלה נידף. אלוהי האימהות הרכרוכיות, מה יחזיר אותי להיות עץ עב גזע?

זה סיפור שאין לו עדיין סוף. ביננו, יש לו סוף ידוע מראש וכמעט ודאי. הוא רק טרם קרה.

כתיבת תגובה