אני לא אוהבת בתי חולים, הם מזכירים לי בתי חולים אחרים. תמיד קפוא שם. הם תמיד מעלים לי דמעות….

אני לא אוהבת בתי חולים, הם מזכירים לי בתי חולים אחרים. תמיד קפוא שם. הם תמיד מעלים לי דמעות.

אתמול הסנדביץ’ עבר ניתוח. מצד אחד רק ניתוח חניכיים, מצד שני מקרה מורכב, פתחו לו את הצורה.

לזמן בבתי חולים יש זמן משלו. כדי לשרוף שעות ארוכות מצאנו כל מיני עיסוקים שאפשר לעשות בתוך חדר וחתיכת מסדרון קטנה לידו.

ניסינו לשבור שיאים בטטריס החדש. בכל תחילת משחק עם הביטחון הזה שהפעם בטוח מצליחים ופתאום המצב מדרדר ופתאום המשחק מודיע לך שזהו, הלך עליך ושוב…

ניקינו מהטלפון מאות תמונות וסרטונים בהם הג’ינג’י מתעד את חייו ופועלו. יצירות על גבול האבסטרקט שבליווי חתימה של אומן ידוע היו מוצגות ללא ספק בגלריות המובילות במנהטן.

שיחקנו קרב תרנגולים, אבל זה לא היה כוחות כי אני גבוהה יותר, אז באתי לו מלמעלה והוא כל הזמן הוריד רגל.

קראנו את כל הכרזות על כל הקירות ועכשיו אנחנו יודעים את כל זכויות החולה, את כל סוגי הברזים שקבורים בקירות ואיך במקרי חירום לסגור אותם וגם את חשיבותה של שטיפת ידיים יסודית. כשהאחיות לא היו בסביבה שטפנו מלא פעמים ידיים ביסודיות עם החומרים המגניבים שתלויים במתקנים שליד הכיור.

המצאנו סיפורים לציורים המכוערים שעל הקירות (במחלקות ילדים תמיד מצויר שם דובון) כשילדים ממציאים סיפורים תמיד יש שם פרטים מגעילים ואידיוטיזם גדול, אז אחסוך מכם.

תימללנו את הצד השני בשיחת טלפון של איזו אחות שהסתובבה במסדרונות וצעקה אל תוך המכשיר במבטא כבד: “מה את אומרת??”, “אני לא מאמינה!” ועוד קריאות דרמטיות. השלמנו בלחש: “בחיי, היא עפה באויר ועשתה שתי סלטות”, ו”החתול קפץ לה על הפרצוף תלש את המשקפיים ולעס אותם”.

בשעתיים בהן היה הילד מורדם אמרתי לדורדור: “סוף סוף זמן איכות, בלי עבודה, בלי משימות ויעדים, בלי תפעול של ילדים. בוא נעשה עם זה משהו, אבל לא ידענו איזה משהו לעשות עם זה.

ברגעים בהם לא נדרשתי לשמש כמפעילה, בהיתי (מהצד של העין) באנשים שנאספים יחד רק בבתי חולים ודמיינתי סיפורי חיים שלמים.

ילדה קטנטנה הלכה יד ביד עם אמא שלה. היו לה הרבה צמידים על הידיים וגם משקפיים מדליקים צבעוניים. הן הלכו בקלילות והיו חמודות וחייכניות. הן באות לכאן הרבה, רואים את זה לפי הדרך בה הן נכנסות. כבריטואל קבוע הן תפסו כסא גלגלים שחיכה להן בצד והאמא הסיעה אותה בסללום, ככה בשביל הפינוק. הילדה הייתה קירחת והלב שלי נקרע.

מולינו ישבה אמא-ילדה חרדית עם ילד צהוב מתוק על הברכיים, שירק חצי מתרופת הטשטוש שנתנו לו. האחות אמרה בקור “אני מקווה שמשהו זה יעשה” ויצאה. כל התרופה נזלה לאמא על היד והשמלה והיא הייתה כבולה תחת גופו הקטן והבוכה שלא נתן לה לזוז. היא חיפשה בעיניים מסביבה איזה נייר לניגוב. היא הייתה בודדה וחסרת אונים. בטח שקמתי והבאתי לה. נו באמת.

בכניסה לחדר הניתוח קיבלה אותנו אתי האחות שפוגשת אנשים לרגע, מעודדת לרגע, מצלמת תמונה משפחתית ברגע. יש לה את הבדיחה הקבועה על הקריירה השניה שלה כצלמת טרום ניתוח. היא מיד עלתה עלי והבינה שאני מהאמהות הסתומות שלאות הזדהות עם הילד צמות גם מ7 בערב והביאה לי “מים קדושים מקולר” (והיתה מרוצה גם מהבדיחה הזאת)

כשיצאנו משם אחרונים בסוף היום, ניקה אותנו החוצה בחור ערבי צעיר וחתיך פחד שלא הוציא מילה מהפה. הוא שפך מהדלי שלוליות שלוליות של מים ואחר כך עירבב ומשך אותן. אמרו לו: “תנגב אחרי שאתה שוטף” ואמרו לו “אל תשכח כאן” והוא לא הוציא הגה, רק הנהן עם הראש והסביר עם היד ורק העיניים הגדולות והיפות שלו דיברו והוא העלה על יעה את המים המלוכלכים ושפך אותם חזרה לדלי. בדממה.

בסוף הצלחתי לשבור שיא בטטריס החדש. אני תותחית!

כתיבת תגובה