אני לא מתביישת להודות- בישול ואני זה לא הולך ביחד….

אני לא מתביישת להודות- בישול ואני זה לא הולך ביחד.

ביומולדת שלי אני מזמינה חברות ואומרת להן: עזבו מתנות, הביאו את הכיבוד.
לילדים שלי אני אומרת: כשתהיו גדולים ותבואו עם כל הנכדים, את האוכל אתם תביאו. אני אחראית על המורל.

זו כנראה הסיבה שכשהטינאייג׳רית שמעה אותי מזמינה את חברתי שורע ומשפחתה לחמין היא שאלה: “לא התבלבלתן בתפקידים??”
היא הצחיקה אותי. (ומי שצוחק במערכה הראשונה, בוכה במערכה השלישית)

יום ששי הגיע.
כשסיימתי את מלאכת הרכבת הסירים לא נשאר מקום לביצים. קיבלתי אישור לעטוף אותן בנייר כסף מאלומיניום ולשים בתנור מחוץ לסירים.

ב17:00 הכנסתי לתנור ושמתי על 100 מעלות כמו בהוראות וזהו, אני את שלי עשיתי. דמיינתי את הריח שימלא את הבית בבוקר והלכתי לישון.

איזה ריח ואיזה נעלים. ב8:00 בבוקר קפצתי ראש ישירות מהמיטה אל תוך התנור ולא להפתעתי גיליתי שתפוחי האדמה בצבע חום בהיר כחול אשר על שפת הים, והשעועית קשה כשובר הגלים שבתוך הים.

כל הרגעים הקשים בחיי וכל המשקעים שצברתי כלפי אמא שלי ודורדור והמורה לספורט שלא טיפח אותי צפו ועימן הדמעות. “למה?” שאלתי את עצמי, “למה להתעקש על דברים שאני לא צריכה לעשות? למה לא לעשות את הדבר שאני אלופה בו- לקנות אוכל מוכן?”

קיללתי את התנור ואת זה שמכר לנו את הבית עם התנור. חיפשתי ברשת ומצאתי מנואלים שלו רק באיטלקית ובגרמנית, ואז הבנתי שהנאצים האלה פשוט רצו להכשיל אותי בדיוק כמו שהם עושים לנו באירוויזיון. הכל קונספירציה ומעכשיו אני מבינה את אלה שלא קונים מוצרים גרמניים, ימח שמם.

החברות שלי, אין עליהן. הקימו חמ”ל עם מטרה ויעד ברורים: שעוד ארבע שעות יעמוד חמין על השולחן. המוזמנת התחילה בביתה לבשל לכל מקרה שלא יהיה, חברה אחרת עשתה זימונים רוחניים והשאר התחילו לאסוף המלצות ועצות ולהמטירן בהודעות “מה למעלה”, אבל מצב הרוח שלי נשאר מה זה למטה.

בשעה 11:00 אחרי שצייתתי לכל ההמלצות: העברתי את הקלחת מהתנור לכיריים והוספתי תמר, כפית קקאו, סודה לשתיה וציפורן של חתול מכושף, נרשמה מגמה חיובית בצבע וברכות של התקרובת. הדמעות יבשו והתחלתי לנשום. עדכנתי את כולן שיש מצב שיהיה טוב.

ב12:30 שורע ושלומי וארבעת טפם הגיעו. לקחתי אותם לטיול בגבעות שליד הבית כדי לתת לחמין להתחמן עוד איזה חצי שעה וכשהילדים ממש בכו מרוב רעב חזרנו הביתה.

ישבנו סביב השלחן החגיגי, יש לי מפה מאוד יפה. דורדור אמר שהצילחות ממש יפה, שלומי אכל בשקט ולא הוציא מילה, שורע אמרה כל הזמן שמאוד טעים לה והזכירה לי שהם התימנים (כן, למרות השם היא לא מהשטייטל) , הם העדה היחידה שאין לה חמין ולכן אין לה למה להשוות ושזה פשוט טעים ושהיא מתרגשת שעשיתי במיוחד עבורה גם סיר טבעוני.

הילדים התבאסו שהביצים (אלה שהמומחים אמרו לי שבסדר לאפות מחוץ לסיר) התייבשו, אז דורדור הכין להם פסטה עם שמן זית ומלח כמו שהם רגילים.

את הקינוח הטבעוני אהבו, את העוגה הלא טבעונית שאני במו עצמי (נשבעת באלוהים) הכנתי זללו. הייתי מרוצה מעצמי.

את כל השאריות הכנסתי חזרה לסיר והדלקתי על אש קטנה. עד שיגמר הגז, אמרתי לעצמי, אני לא מכבה. אבל אז נזכרתי שהשבוע נגמר הבלון השני ושכחתי להזמין חדש, אז סתם השארתי על האש עד הערב, כדי שילמדו הגרמנים האלה מה עושים עם גז.

ב18:00 הטינאייג’רית ראתה באפליקציה שהתפנה מקום באימון TRX של 19:00. מהר מהר התלבשנו, הכנתי מלא פיצה על פיתה, כי הביצים נטבחו בחמין, נעלתי את נעלי הספורט החדשות שקניתי במבצע ועפנו לשעת הסיוט השבועית שלנו כי כמו שיודע כל יהודי, סבל ובונדינג זה כן הולך ביחד.

כשחזרנו הביתה ב20:30 היה הבית מלא ניחוחות נהדרים. למרות שהייתי מפוצצת עוד מהצהרים ולמרות שאני בדיאטה, כיביתי את האש, התיישבתי לבד בחושך והתענגתי על תפוחי האדמה השחומים, השעועית, החיטה והחומוסים הנימוחים והעסיסיים. נשבעת לכם שזה היה החמין הכי טעים שאכלתי בחיים.

אח”כ אירגנתי משלוח לשכנים ואת מה שנשאר ארזתי בקופסאות נאות שהונחו במקרר.

במהלך כל השבוע שאחרי נהניתי מתזונה עקבית ומנודים משחררים.

כתיבת תגובה