אני מניחה כאן רגע, בפתח המערכה הראשונה נחש. אבל נחש ענק, אוקיי?….

אני מניחה כאן רגע, בפתח המערכה הראשונה נחש. אבל נחש ענק, אוקיי?
…נו, מה זה השאלות האלה עכשיו? מאין לי אם הוא ארסי, מה אני לוכדת נחשים? אבא שלי היה אדם?


יצאנו לטיול בין ערביים בגבעות שליד הבית, הנסיכה, הכתום, הכלבים ואני האמא. הכתום נכנס למוד טורבו וטס קדימה עם גיבור (במלעיל) הכלבלב, לא לפני שהפקיד בידי מכשיר קשר והורה “תדר 8”.

תוך שתי שניות נשארה לפני עננת אבק והדי “אמא, נסיון, אמא אמא עבור” חרקשו וצפצפו לי מהיד.

את הגדולה שחררתי רק בקצה הרחוב, כי לפעמים מתנפח לה הוריד של המצח כשהיא נתקלת באחד מהכלבים השכנים. “אליאן בדרך אליך, עבור” שידרתי. רק רציתי לוודא שהג’ינג’י לא נתקע על איזה חוט תיל או קפץ מלמעלה ושבר איזו גפה או סתם נעלם. “טוב אמא, טוב”. נשמע משועמם.

הלכנו שתינו בניחותא לעבר עץ התות. זה נעים ככה לפעמים בניחותא.
קקרר פפררר “אני הולך לזולה לראות מה נשאר שם אחרי השריפה. נפגש אחר כך בעץ, עבור” חרררקקקשש צררפפפררר.

על הארץ היה מוטל שריון של צב. גורלו של לוחם האש היה ברור לי עוד בטרם ניגשתי ובחנתי אותו מקרוב כמו איזו זיאולוגית ארץ ישראלית מצויה.
ערכנו טקס מכובד (אבל קצר, כי למרות שהיה שרוף וריק היה לו סרחון קל של נבלה), נתנו לשריון מגן הוקרה והנחנו אותו אחר כבוד על החומה של הבית הראשון ברחוב שעמד אף הוא באומץ בחזית באותו יום מפחיד לפני כשבועיים.

כשהגענו לעץ התות שענפיו משתרגים לכל הכיוונים, התישבתי על אחד נמוך והנסיכה הלכה כמו בת של לוליינית צועניה על ענף גבוה יותר. הג’ינג’י הגיח עם הכלבים והסתובב סביבנו בעוד אני חושבת בפעם המי יודע כמה שזה פשוט בזבוז שהוא לא מחובר לטורבינה המפיקה חשמל לפחות לכל השכונה אם לא לכל העיר.

“צלמי אותי!” אמרה בטון שאינו מבין איך זה לא קרה עדיין. “אני בלי טלפון” עניתי מרוצה מעצמי. בחיוך מונה ליזה מתוק הציעה שאצלם עם מכשיר הקשר. הכתום שוב התפוגג. טרררר “אני חוזר הבייתה עבור” פפרררר.

איזה עשר דקות בילינו שם. צילמתי אותה בכאילו עם המ”ק, והיא עשתה פוזות של דוגמנית בכאילו. פתאום היא עצרה והסתכלה עלי במבט חודר ואמרה בקול שקט אבל ברור: “אמא, יש כאן נחש”. חייכתי: “יללא, יללא, את שקרנית גרועה מיתוקי”. היא חזרה על עצמה שוב לאט “אמא באמת, יש כאן נחש”. זה הצחיק אותי איך הפספוסה הזאת שיודעת שאני מתה מפחד שנפגוש בטיולינו נחש מנסה לעבוד עלי והבטתי אל האדמה כבדרך אגב רק כדי להוכיח שהכל שטויות, אבל זה היה נכון. הוא שכב שם חצי מטר מתחתנו, איזה ארבעה מטר של פיתול 10 צול מינימום. הוא לא היה גדול אלא ענק. מקושקש באדום ושחור וכולו אנקונדה.

כל תוכניות המגירה שאני מכינה עוד משנותינו כמושבניקים בדיוק לשעה זו, נשכחו ופשוט עמדנו שם קפואות ללא ניע, כאילו היינו שניים מענפי עץ הדעת. רק גלגלי העיניים התגלגלו אחת אל השניה, אל הנחש, אחת אל השניה אל הנחש. לאט לאט הרמתי את היד, לחצתי ולחשתי אל המכשיר: ” נחש עבור רות סוף נחש רות מלח מים עבור נחש נחש”.

עננת האבק הגיעה במהירות שוברת שיא. הייתה דממת מתח באויר. הוא התקרב לאט לאט ובזהירות ובמבט חודר של חוקר מח קבע תוך שתי שניות שהרגישו כמו נצח: “אמא, הוא מת”

כתיבת תגובה