“אסתי ואייל מזמינים אותנו לחצי גמר אליהם מחר בערב” כתב לי דורדור….

“אסתי ואייל מזמינים אותנו לחצי גמר אליהם מחר בערב” כתב לי דורדור.

“מעולה! אני חולה על כדורגל!!” עניתי. “מי נגד מי?” וידעתי שלא תגיע תשובה.

אחרי כמה דקות שלחתי הודעה לחברי המהמם Eitan Masuary שאלמלא היה משוגע על כדורגל ואלמלא היה שחרחר הייתי בטוחה שהוא התיאום הזהה שלי שהופרד ממני בלידתי: “אני הולכת לחברים לראות את חצי הגמר”.

לא הייתי צריכה להוסיף אימוג’י חרד או המום או מוטרד. הוא הבין ומיד שלח סיוע חירום:
“… אנחנו נוטים לחשוב שקרואטיה זו הפתעה, אבל כמעט כל ההרכב הקרואטי הוא בטופ פייב ליגס. בארגנטינה אולי חצי הרכב … ”
“… נגמרה התקופה של כוכב אחד פנומן, וכולם עבדים שלו. מי שרוצה להיות ראשון חייב משחק קבוצתי עם שיטה ותאום עיוור בין השחקנים…”
“… ג’ובאני רוסו ורב”ש…” (רן בן שמעון – אבל תגידי רב”ש, זה יותר מרשים), “…הם בני אותו גיל פחות או יותר. תסתכלו על זה ותסתכלו על זה. זה ההבדל בין הכדורגל הקרואטי לזה הישראלי.”

כדי לא לצאת שקופה מול החברים בערב, כתבתי משפט אחד על שליף ושמתי בכיס, משפט שני על הזרוע מבפנים בכתב פיצי, ואת זה עם ג’ובאני ורב”ש שיננתי בע”פ כל היום, כי הוא הכי קצר.

את כל המחצית הראשונה של המשחק הפסדנו כי אחרי שהתלהבנו שהגענו לתל אביב תוך 20 דקות, חיפשנו חניה עוד שעה, שעה ורבע. מזל שדורדור נהג, אני שיננתי.

בהפסקה ניסיתי להשחיל את “ג’ובאני ורב”ש..” אבל כולם אכלו ולא ממש הקשיבו לי, אז לאט ובהדרגתיות הנמכתי את הקול, כדי שלא ישימו לב ושלא תהיה כאן פדיחה.

אחרי כמה דקות התחלתי שוב ” זה קטע…נגמרה התקופה של כוכב אחד…” לשניה איזה גבר שניסה בעזרת ציקצוקי לשון וקיסם עץ לחלץ סיבי אנטריקוט מבין השיניים, נראה מתעניין בדברי, אלא שאז בדיוק היה גול וכולם צעקו וקפצו והשתוללו, ואני תהיתי ביני לבין עצמי איך מורידים כתמים של דשא מבגדים לבנים, וגם שאיזה יפים המדים הצהובים של השוער ושבצדק בכל העולם כולם הולכים עכשיו עם וסטים בזכות המאמן הזה החמוד שמנשק את השחקנים שלו במקום לצעוק עליהם כמו קואוצ’רים אחרים.

לקראת סוף המשחק היה איזה קטע שקראו לו “הארכה” כי נראה לי שהאריכו את המשחק. נראה לי. אני חושבת. אולי זה היה בעצם הערכה כי רצו לתת כבוד לשחקנים שהשקיעו ורצו כל כך הרבה (עשיתי חישוב כמה דקות ק”מ בממוצע רץ שחקן במשחק, זה יצא מספר מטורף אבל אני לא זוכרת בדיוק כמה יצא לי).

בכל אופן היה איזה רגע של שקט והבנתי שההזדמנות שלי הגיעה. אחזתי ביד בקבוק בירה קרה שהיה פתוח על השולחן (למרות שאני בכלל לא שותה בירה, זה מר). את היד השניה הנחתי על המותן ובדיוק כשבאתי לפתוח את הפה ולהגיד בפאסון, התקשרה אלי חברה אהובה. היא בישרה בשורה נוראה על צעיר שלא יחזור ומאותו רגע כבר לא עניינה אותי לא אנגליה ולא קרואטיה. השמיים התמלאו עננים למרות שאמצע יולי, ויכולתי להשבע שטפטפה לי טיפה על הלחי. נזכרתי שוב שהחיים האלה אי אפשר לסמוך עליהם, וידעתי שאף פעם לא אלך לראות יותר את חצי גמר המונדיאל.

2 thoughts on ““אסתי ואייל מזמינים אותנו לחצי גמר אליהם מחר בערב” כתב לי דורדור….”

  1. את כותבת מהמם! האמת שאני בדכ מתעצלת להגיע לכאן וקוראת באינסטוש אבל הפעם ממש הייתי במתח…

    1. תודה רבה!!
      דווקא הפעם יצא סוף מבאס.. סליחה

כתיבת תגובה