אתמול בבוקר נפגשתי עם אחד משרי הממשלה בענייני עבודה. הקדמנו בחצי שעה כדי למצוא חניה. חיכינו חצי שעה מחוץ ללשכה

אתמול בבוקר נפגשתי עם אחד משרי הממשלה בענייני עבודה.

הקדמנו בחצי שעה כדי למצוא חניה.

חיכינו חצי שעה מחוץ ללשכה.

השר איחר בעוד חצי שעה.
אחת מעובדות לשכתו הגיעה והתנצלה ואמרה שהוא לא מרגיש כל כך טוב אבל לא רצה לדחות ושאין לחץ זמן כי הוא לא צריך להגיע לכנס שיתקיים היום בכנסת ושהוא בכלל ב11:00, והעוזר האישי החתיך שלו אמר שאם אנחנו רוצות לקדם את הנושא שלנו, חשוב שנדבר גם על ילדים למרות שבאנו לדבר על סטודנטים, ומנכ”ל המשרד הגיע בחולצה נאה ובירך ונכנס ויצא ואנחנו ישבנו וחיכינו על כסאות עץ פשוטים שאספנו מרחבי המשכן, והעוזר אמר שחשוב שנסביר מה יצא לה מזה, ואז הגיע השר והתנצל ואמר שלא הרגיש כל כך טוב הבוקר ולקח שלוק מהמים שהיו לו על השולחן ולא הציע לנו לשתות כמו שמקובל להציע בתחילת פגישה, וסיפר שהספיק להביא את הילדים לגן, ושכל יום הוא מביא את הילדים לגן ושהמשרד שלו עשה המון למען ולמען ולמען, ושהוא לא היה לוקח את התפקיד אם לא היו מרחיבים את סמכויותיו, והעוזר האישי חייך עם כל השיניים הלבנות שלו, ונדנד את רגלו הימנית שהונחה על השמאלית, והשר אמר שהוא ישמח לקדם הצעת חוק אבל שנזדרז והמנכ”ל שתק ואנחנו ניסינו לדחוף מילה כאן, מילה שם, וכולם חייכו ואמרנו משהו על ילדים למרות שרצינו לדבר על סטודנטים…

פתאום בשניה עלה לי הקשב וריכוז לראש וניפח לי את וריד העיצבונים הקטנים במצח, אז עשיתי את עצמי משתעלת ומשתנקת ומכיוון שלא הגישו לנו מים בתחילת הפגישה ביקשתי סליחה בקול קטוע ויצאתי ורצתי במסדרונות ובמדרגות, והגעתי למזנון הכנסת ופתחתי את הלפטופ והתחלתי לכתוב בשצף את המצע של המפלגה שאני הולכת להקים.

הנושא העקרי שאשים על סדר היום של המפלגה החדשה שלי הוא העומס הבלתי נסבל של חיינו, והאג’נדה שאוביל היא שיפור איכות חיינו הפיזית הרגשית והמנטלית כתוצאה מהטמעת אורח חיים רגוע ושפוי יותר.

אפעל לקדם את שינוי שיטת ספירת השעות והוספת שעתיים ליממה לפחות, תוך שיתוף פעולה בין לאומי עם האיחוד הארופאי ועם הOECD.

אקצה משאבים לפיתוח מחקר שיאפשר לאנשים לישון שלוש שעות בלילה ולהרגיש ערניים כל היום.

במקביל אקדם את חוק השנ”צ. 20 דק’ שנ”צ. בעקבות המחקר החדשני לא נצטרך יותר.

חוק נוסף שאקדם הוא חוק שעות העבודה שיקבע כי מקסימום שעות העבודה ביום יהיה 5.

אפעל לפיתוח כלים חדשניים מדעיים ומדידים שיעזרו למנן את ריבוי המשימות של חיינו המודרניים, תוך הדגשת עקרון ההעמקה וההקפדה על פרטים כנגד ההשטחה והרפרוף.

אגבש תכנית מדינית לאיזון גוף נפש במסגרתה יקבל כל אזרח מימון של שתי פעילויות שבועיות מרגיעות כגון יוגה, ויפאסנה, עיסוי רקמות עמוק וכיוב׳.

בעודי כותבת את המצע, מבלי ששמתי לב לאור המאיים בהבהובו, כבה באחת המחשב ומכיון שלא הבאתי כבל כי מי תיאר לעצמו שהיום אקים מפלגה, יצאתי משם ונסעתי לעורכת הדמיונית שלי בארבע השנים האחרונות. אמרתי לה שתשמע אבל אני לא יכולה יותר עם הדד ליין הזה של פוסט בכל יום ה’. שזה דורש השקעה רבה והמון זמן ושהעבודה תובעת ממני שעות רבות ושהילדים צריכים אותי ושאני כבר לפעמים ממש סובלת כשאני מגיעה ליום ד’ בערב ואין לי לפחות סקיצה לפוסט למחר. אמרתי לה שאני לא רוצה חלילה להפסיק לכתוב, אלא פשוט להעלות פוסט רק כשבא לי. היא לא הסכימה, אמרה שזה לא רציני ולא מקצועי. היא קשוחה, זה ידוע.
לא היה לי זמן כי הייתי צריכה להספיק לארגן את הבר מצווה של הסנדביץ’ ולענות למלא מיילים ולסיים את הפוסט למחר, אז אמרתי לה שאם ככה אז אני מתפטרת והלכתי משם.

סיימתי את היום תשושה אך אופטימית ושלמה עם ההחלטות שקיבלתי.
בבוקר חיכתה לי הודעה דמיונית מהעורכת שלי: “בסדר, אני איתך, אבל לפחות פעם בחודש כן?” “ברור, ברור, אפילו יותר” עניתי.
רק הרד טו גט אנשים מבינים. אני אומרת לכם.

כתיבת תגובה