אתמול בערב היה בביה”ס בו לומדים ילדי מפגש בנושא חינוך וחופש. זה בית ספר פתוח, אז זה נושא שנטחן דק דק….

אתמול בערב היה בביה”ס בו לומדים ילדי מפגש בנושא חינוך וחופש. זה בית ספר פתוח, אז זה נושא שנטחן דק דק על ידי ההורים והמורים (ולא ממש מעניין את הילדים)

קראו שם טקסט של איש חינוך ידוע שהתייחס לשאלה לגיטימית שעולה כשחושבים על למידה בחופש, כזו שאינה דורשת בהכרח ללמוד את החומר שמכתיב משרד החינוך, שאינה מודדת ידע בציונים ושלא דוחפת להישגים: איך חינוך כזה מכין ילד לעתיד בעולם תחרותי, מצוין, קשוח, תובעני,דורשני? התשובה שהוא נתן טילטלה אותי. הוא אמר שלא מעניין אותו העתיד (והרי ברור שמעניין אותו העתיד). העתיד, כך טען, הרי לא ידוע. לא ידוע מה ידרוש העולם התעסוקתי מהילד בעוד שני עשורים, לא ידוע מה ידרשו האקדמיות כדי להתקבל אליהן, לא ידוע אם יהיו אקדמיות, לא ידוע היכן יחיה ואיך יבחר לחיות את חייו אותו ילד שהתבגר, לא ידוע במה יבחר לעסוק ולא ידוע אם עד שיהיה גדול כבר לא תהיינה מלחמות. כלום בעצם לא ידוע. מה שכן ידוע הוא הכאן והעכשיו, וכאן ועכשיו צריך לתת לילד עולם מיטיב ומחזק ויציב ותומך ומשמח ונעים.

****

שוב הכתום בחר כמתנה מסבתא לחג איזה רובה פלסטיק גדול שיורה חצי ספוג. חצי מהם נאכלו על ידי הכלבות תוך שעה מהרגע שהגיעו הביתה, שניים עפו לגינה של השכנים, ואחד נצפה במשולש שבכיור והזכיר לי להתעצבן שנעלמו מלא כפיות מאז שיש את המשולש הזה. היו גם מן כדורי ג’לי שיורטו בכל הבית, התרסקו, התפרקו, ליכלכו, גרמו לנו להחליק ולטינאייג’רית להתעצבן שלבית כזה מטונף היא לא יכולה להזמין חברים.

בשלב כלשהו אמרתי לו: “ג’ינג’י חלאס! כלו כל הקיצין”. הוא הסתכל עלי מלמטה ושאל: “מה הקשר בין קולה לכיסים?” אז עניתי: “מעכשיו יש כלל: לא יורים בתוך הבית!”. ודורדור הוסיף: “וגם לא יורים על חיות ועל בני אדם”.

חשבתי לעצמי (והתאפקתי לא לומר): למה שוב לקנות זבל? הוא לא מבין שזו הנאה זמנית? שזה לא ישאר? התחמושת תגמר בצ’יק והרובה ישבר תוך פרק זמן קצר יותר ממשך הזמן שסיני ליד סיני ליד סיני ליד סיני ליד סיני הרכיבו אותו על פס היצור.
“למה לא להקשיב לאמא?” (לא התאפקתי ושאלתי) “לחסוך את כל דמי החנוכה שקיבלת מהסבתות ומאיתנו ולקנות משהו איכותי ושווה שישאר לאורך זמן? ולא מתוקי, אני לא מתכוונת לאופנוע שטח”

התשובה האמת ידועה לי. בא לו לילד לירות חצים מספוג ומג׳לי. זהו. פשוט מתחשק לו באותו רגע וממש לא ׳כפת לו מה יהיה אח”כ. הוא מודע לכך שהוא “שורף” על זה 50 ₪, ושעוד מעט כשישבר יבכה קצת, אבל לתפיסתו כשמשהו הולך מאיתנו משהו חדש יבוא במקומו.

כשאנחנו היינו ילדים, היו לנו מעט צעצועים וכמה ספרים מסודרים על מדף. לא איבדנו אותם והם לא אבדו לנו. הייתה יציבות במערכת היחסים שלנו עם החפצים שלנו והיה מינימום של חוסר ודאות. כשהילדים שלי הולכים לסבתא שלהם, הם משחקים במשחקים בהם שיחק אבא שלהם ששמורים כבר כמעט 40 שנים למעלה בארון. (האמת, כבר לא לגמרי שמורים, כי הילדים שברו איזה חלק של משחק אחד ואיבדו עוד כמה של אחר)

****

בלילה חלמתי מלא חלומות שאני לא זוכרת על יציבות וארעיות ונצח וקיום והתחדשות והווה ועתיד…………

כשקמתי בבוקר שמעתי על ילד אחד מקרית אונו שהלך לבית ספר עם מחשבות על עתיד, אכל עם חברים סושי בהפסקה, נחנק ומת.
נו באמת

כתיבת תגובה