אתמול בערב עם צאת כיפור ועם סיומו של המסע המפרך בו רצתי אחרי הנסיכה שרכבה בעזוז על האופניים ברחבי העיר….

אתמול בערב עם צאת כיפור ועם סיומו של המסע המפרך בו רצתי אחרי הנסיכה שרכבה בעזוז על האופניים ברחבי העיר, תיקנתי תיקונים אחרונים בגרפים שבמצגת והידקתי הידוקים אחרונים בניסוחים של הדברים שאשא הבוקר.
הכנתי ארבע קופסאות אוכל עם המזונות מועדפים על כל אחד ועם הפתק המוקדש עבורו ועם הסמיילי שקורץ או חורץ לשון רק לו.
הכל כדי שאוכל לצאת השכם בבוקר ולהגיע בזמן ולהדפיס את המצגת ולחבר את המחשב, ולוודא שמגשי האירוח מגיעים שהצוות שלי מקדים ושלכל האורחים מהקרנות וממשרדי הממשלה יש חניה, ולהתחיל את ועדת ההיגוי השנתית.

פיית הפקקים הייתה טובה אלי וגל ירוק פינה לי את הדרך כאילו הייתי אמבולס ביום כיפור.
פיית הווצאפים לא הטרידה אותי ולא גרמה לי דילמות ברמזורים, כך שיכולתי להתאפר בזריזות ולמשוך שכבת לק ראשונה.
פיית החניה, ידידתי משכבר הימים סידרה לי כחול לבן בול מתחת למשרד ויצאתי מהרכב ברגל חשופה, חשה עצמי שחקנית הוליוודית המגיעה בלימוזינה שחורה אל טקס האוסקר.

לא שכחתי לנעול את האוטו, ולא שכחתי לשים סלופארק. הכל עבד מצוין. למרות שאף בל בוי לא פתח לי את הדלת, נכנסתי בקלילות המעידה על בחורה שמחזיקה כבר שבוע דיאטת כאסח, דיווחתי באפליקציה שעת כניסה 7:32 ודילגתי אל עבר המעלית. זו ניחשה אותי ונפתחה לי מעצמה. נכנסתי, לחצתי על 2, הדלת נסגרה, וזהו.

כשאני אומרת זהו, אני מתכוונת לזהו. אחרי 10 שניות קלטתי שהמעלית לא זזה. לחצתי שוב על שתיים, לא זזה. לחצתי על כ’ כלום, לחצתי על פתח דלת, סגור דלת, מאוור, נאדה. המעלית תקועה. לפתע כבה האור, מזל שהבנתי שלחצתי על הכפתור שכיבה אותו, אז לחצתי שוב.

מצד אחד נזכרתי שכל הילדות שלי רציתי להתקע במעלית. זה היה נראה לי אז די מגניב.

מצד שני אני כבר לא ילדה ולמרות שלא ממש נלחצתי, ממרום גילי זה כבר לא היה אטרקטיבי בעיני. בעיקר בזבוז של זמן יקר, שבו הייתי יכולה להדפיס את הדפים של ההסברים שלצד המצגת, או להתחיל לסדר את הכיסאות בחדר הישיבות.

תוך כדי שאני מתחילה בתכנוני מילוט: את מי אני מקפיצה, או אולי בעצם מחכה כי בעוד כחצי שעה מקס שעה הבניין יתחיל להתמלא ואוכל לצרוח “הלפ! הלפ!” בקולי קולות, התיישבתי בשמלתי החגיגית על רצפת המעלית ופתחתי לפטופ.

תוך כדי שאני מתיישבת בשמלתי החגיגית על רצפת המעלית ופותחת לפטופ, תהיתי מה אני אמורה להסיק מההתקעות הזאת. זה בטח אלוהים מעניש אותי שלא צמתי חשבתי, או אולי היקום מסמן לי על איזו התקעות שאני אמורה לשחרר. אולי זה אמור להזכיר לי שפעם עשיתי כל יום מדרגות בעליה למשרד, ושכדאי שאתחיל להזיז את עכוזי ולשפר את כשרי.

באמת שהייתי שקטה עם המצב, ידעתי שהכל יהיה בסדר, עד שלפתע המעלית רעדה בחוזקה ונעצרה. קצת נבהלתי מודה, אבל היא הרי עצרה אז נרגעתי. אלא שתוך זמן קצר זה קרה שוב, ואז שוב ושוב. התחלתי לחשב חישובים: מכיון שזהו בניין ללא חניון תת קרקעי עומק פיר המעלית הוא מקסימום עוד קומה מתחתי. אם אקרוס, אקרוס קומה אחת. נראה לי לא מאוד מסוכן, מקסימום כמה מכות יבשות, אבל אני הרי לא יודעת באיזו קומה אני.. אם אני בשלישית? ליפול בתוך פיר של מעלית 4 קומות עם כל קונסטרוקציית הברזל 5 טון הזאת, זה כבר לא נראה לי עניין של מה בכך.

הזמן חלף והתחלתי לחשוש שתיכף יגמר לי החמצן ו/או שאאחר לועדת ההיגוי שאני אמורה להוביל. דימיינתי את השותפים מגיעים למעלית, רואים שהיא תקועה, עולים ברגל ומחכים לי, ואף אחד לא מבין היכן אני, ושולחים לי הודעות ומתקשרים והקליטה משובשת ואני נעלמת למשך שעות (שזה אחלה לדיאטה)

פתאום שמעתי מישהי קוראת מבחוץ בקול עמום “יש מישהו בפנים?” “כן! כן!” צהלתי ועלזתי כמו שמזמן לא צהלתי ועלזתי. היא אמרה עוד כל מיני דברים עמומים שלא הצלחתי להבין והקול התחיל להתרחק. צעקתי “רק אל תשכחי אותי כאן!!”. לא שמעתי כלום.

ניסיתי שוב ללחוץ על 2 ועל כ’ ועל פתח דלת ועל כל שאר הכפתורים, אך לשווא. פתאום חשבתי על זה שכפתור אחד הזנחתי והוא הכפתור של קומה 1. לחצתי עליו, מה היה לי להפסיד? המעלית עלתה במהירות שיא והדלת נפתחה. ברגליים כושלות צעדתי החוצה ועליתי עוד קומה ברגל. לפני דלת הכניסה הסתכלתי בשעון. השעה הייתה 7:35

כתיבת תגובה