אתמול נכנסתי לסופר ושאלתי איפה המדפים של השפיות. רציתי ככה לתגבור, שיהיה בארון….

אתמול נכנסתי לסופר ושאלתי איפה המדפים של השפיות. רציתי ככה לתגבור, שיהיה בארון, אולי אחד בתיק.
אמרו שאין להם כזה.
ניסיתי אחרת: אולי רוגע? ענו שלא. שלווה, התכוונתי שלווה. אמרו לי שאנסה בסופר פארם. ניסיתי. גם להם לא היה. (הציעו נוגדי דכאון וקנביס רפואי. הסברתי שאני בסך הכל רוצה קצת שפיות. מה לא ברור?)

אנחנו עובדים כל כך הרבה, רודפים אחרי הכסף שנעלם בשניה. בזמן שנשאר לנו אנחנו מנקים את הבית שבו זמנית שוב מתלכלך, מתרוצצים בין העיריה למס הכנסה לבנק למשרד הפנים, ואז עוצר אותנו שוטר, או שאנחנו כמעט מתים בגלל איזה נהג שחתך אותנו, ויש לנו מלא ניירות על המדף שמחכים שנטפל בהם מול הביטוח ובעל הבית, וצריך לקנות מתנות לחברים של הילדים שיש להם בסוף השבוע יומולדת, ולהתקשר לחברה שחולה לשמוע מה שלומה, ולהכין את פעילות היצירה שהבטחנו למורה, וללכת להלוויה פתאומית וצפויה, ואחה”צ להקפיץ אל החוג ולסוע להחליף את המסך של הנייד שנשבר, ולחזור לקחת מהחוג, ולהכין ארוחת ערב, לכל אחד את ההעדפה שלו, ולספר איזה סיפור לפני השינה.
צריך לזכור לקחת הפניה וטופס 17 לבדיקה של הילדה וצריך לזכור לקבוע אותה,
ובסוף היום לא לשכוח להעביר את הכביסה למיבש,
ולהכין עוגה
אפשר להשתגע.

חייבים תוסף לחיזוק השפיות, והוא ללא ספק צריך להיות מסובסד על ידי המדינה בדיוק כמו לחם אחיד.

מזה זמן אני מנסה לפצח את האתגר איך לחיות חיים שפויים
חשבתי למכור את הבית ולגור בשכירות זולה, חצי שנה כאן, חצי שנה בהודו או בקוסטה ריקה..
חשבתי לסגור את העסק ולהוציא את הילדים לחינוך ביתי..
חשבתי להפסיק עם החיים הקפיטליסטיים האלה. להתחבר לאיזו קהילה אקולוגית בגליל, לגדל יחד יער מאכל ולחלוק בגדים ילדים ובני הזוג..
חשבתי להתקרב לאלוהים ולמצוא תשובה..

השבוע בעודי מתפנקת דקות בודדות במי אמבט משומשים במצב טוב, באה לי סוף סוף ההבנה המיוחלת. יצאתי בטיל, עירומה כביום הוולדי, התנגבתי, שמתי שני סוגי קרמים, איזה בגד נאה, בעצם מכנס אחר, וצעקתי “אאוריקה אאוריקה!”
הבנתי מה צריך לעשות ואני משתפת אתכם רק כי אני יודעת שיש על מי לסמוך ושאף אחד פה לא יהרוס חברות פייסבוק בשביל חופן דולרים.

אני הולכת לגייס כספים ואת מיטב המוחות שניה לפני שהם בורחים לארץ שפויה שהשם שלה לא נגמר ב”אל”, ולהקים סטארט אפ לייצור שפיות להמונים.
יהיה ליין: שפיות טהורה, שפיות עם נגיעות רוגע, רוגע+ שלווה. זה יהיה מוצר צנוע, קטן רך ונעים, שאפשר לקפל ולשים בתיק. הוא לא יהיה יקר כדי שכולם יוכלו להרשות לעצמם.
אני כבר מדמיינת אותו, ארוז באריזה תכולה עגלגלה עם טיקטים בצבע שמנת עם מסגרת עדינה ודקה בצבע בורדו.

תוך ארבע שנים אהיה מליונרית. לא מולטי, סתם מליונרית.
אקנה לילדים שלי קוטג’ ומילקי בלי אבחנה.
יהיו לי מנקות ומכבסות ומדיחות ומקפלות ומקלידות פוסטים.
יהיה לי גנן שיחליף פרחים בגינה לפי העונה. יהיה לי צבעוני ונעים.
אאמץ מלא כלבים וחתולים (מכל מכלאה אחד) וכל היום אני והילדים נשחק ונטייל איתם.

אני כמובן לא אזדקק למוצר המהפכני שלי כי פשוט יהיו לי טונות של רוגע ושלווה, והחשש מאיבוד השפיות יהיה רחוק ממני כמרחק בית החולים אברבנל מבריכת השחיה במושב בית אלעזרי.

כשאני קוראת לאחור את הטקסט הפסאודו שפוי שכתבתי במטרה להחליט איך לסיימו, עולות בראשי שתי שאלות ללא מענה:
1. (אחרי בריאות) האם הכסף הוא הגורם המרכזי השומר על שפיותנו והעדרו מאתגר אותה?
2. האם כשיהיו לי את כל הדברים האלה אהיה שפויה?

~~~
צילום: Yotvat Palter-Dycian

כתיבת תגובה