אתמול (ערב ערב פסח) עד חצות היום, כבר עיטרו את הוואטאפ שלי שלוש תמונות של תינוקות ברורים שנולדו באותו בוקר….

אתמול (ערב ערב פסח) עד חצות היום, כבר עיטרו את הוואטאפ שלי שלוש תמונות של תינוקות ברורים שנולדו באותו בוקר.

מהר מאוד הבנתי שלא מדובר בצירוף מקרים. מדובר בנשים חכמות שהבינו שזו הדרך הטובה ביותר להתחמק מליל הסדר, ותכננו את הקונספירציה שנה מראש לפחות. הן יודעות היטב- לא רק שלא יכעסו עליהן, עוד יריעו ויצדיעו להן וישבחו אותן. אולי אפילו יזכו במעט רחמים (..הן מחייכות לעצמן).
מרק עוף של בית חולים ולֵבֶּן 4%, תינוק שמתעורר לינוק מדי פעם, אחות שמציקה ב5:00 בבוקר, וילון שמאחוריו משפחה מבקרת רעשנית, עדיף. ללא ספק.

למה קשה לנו עם האירוע הזה, למה?
או, אז אני אגיד לכם למה.
הלילה הזה כולו מזכיר לנו דברים שלאורך השנה אנו מצליחים להדחיק.

הוא מזכיר לנו כבר בחודשים שלפני את פנקס החשבונות שכולל את הרשימות: הייתי אצלו, היה אצלי, מתי בדיוק הזמין את אמא שלי? למה תמיד עם המשפחה שלו? כמה פעמים הם היו אצלי וכמה פעמים הזמינו הקמצנים?

ליל הסדר מזכיר את הדודים המעצבנים מצד האחות של הסבתא של האמא של הדוד. אלה השמנים שמתנפלים על האוכל שניה לפני שמכריזים “שולחן עורך”.

הוא מזכיר לנו את הבן שירד מהארץ ולמרות שהוא טוען שהוא ישראלי, רואים אותו במקרה הטוב פעמיים בשנה, אחת בדר”כ בארץ רחוקה.

הוא מזכיר לנו את האחות שחזרה בתשובה, זאת שאיתה זחלנו בילדותינו מתחת לשולחן הסדר בין רגלי האורחים, זאת שאיתה לעולם לא נחגוג יותר חגים.

ליל הסדר מזכיר לנו את השואה (ואם אתם מרימים גבה תיכף אוכיח את הטענה), ואת זה שאם הצוררים ימח שמם, לא היו משמידים לנו 80% מהמשפחה לא היינו חוגגים את החג מקס’ שמונה נפשות, ובכל פעם שילד דור רביעי לא גומר מהצלחת גוערים בו: “סיים הכל! אתה יודע שכשלסבא רבא שלך נתנו בגטו קליפת תפ”א לארוחת ערב הוא ערך מסיבה?”

ליל הסדר מעורר געגוע עז לסבא רבא שלהם, שהוביל את הסדר שלנו כשהיינו קטנים, ולקניידלעך של סבתא שאף אחד לא עשה מאז כמותם, ואפילו לגפילטע שמעולם לא אכלנו, למרות שהיה קורץ לנו ופוקח עין שניה כתומה גדולה, ובכלל מתגעגעים לכל החסרים שכאילו רק אתמול שרו “אחד מי יודע” עם כל התנועות.

בליל הסדר יש מלא דברים מעצבנים שחייבים לעשות:

להתקע באופן מודע בפקקים.

לחכות (תוך התרגשות קטנה מתגברת) לרגע הזה בסבב בו מגיע הסולו שלנו בקריאת ההגדה, שאנו לא ממש מבינים מה אומרת רובה.

לשמור על הילדים שלא ישתוללו. שיתנהגו יפה. שהסבתות לא תעשנה אח”כ פרצופים, שהדודים לא יגידו אח”כ אחד לשני “הילדים שלהם ממש קשים”.

להתחפש לאליהו הנביא בקטע ההוא כדי שהילדים יהיו מבסוטים.

לאכול מלא ואח”כ לשנוא את עצמינו על כמה הרבה אכלנו. ולא שהיה טעים כל כך..

את ההחלטה המושכלת להביא ארבעה ילדים, אני מניחה שקיבלתי באיזה ליל סדר מצומצם, משמים וקצת עצוב. מכיון שאף אחד מילדי לא יעזוב את הארץ, וגם לא את הרחוב, ואף אחד לא יתחזק ויחליט שהוא קרוב יותר לשם מאשר למי שנתנה לו את השם, ובין כולם/ן וכל בני/ות זוגם/ן, ובין כל בני/ות הדודים/ות (4X4=16 מינימום!) תהיה מערכת יחסים מעולה ומפרגנת ללא מתח קטן או תחרות, אצלנו יקרה התיקון. אצלנו כולם יחכו לערב הזה ויהיו לילות סדר שמחים והמוניים, וניצק לתוכם תכנים מרתקים שאליהם יתחברו כולם, אפילו הילדים, ונשיר ונצחק כל הערב, ולנכדים יהיה שולחן משלהם והם ישבו סביבו בשמחה ויצחקקו אבל לא יפריעו, ויתנו למבוגרים לשבת ולדבר בשקט ולאכול… (צליל של שריטה של תקליט..) לאכול? רגע, אני? להאכיל 16 נכדים+ 4 ילדים +4 בני/ות זוג + אנחנו= 26? חביתות ל 26 אנשים??? אה, ביצים קשות, נכון, יותר טוב…. לאיזה ברוך הכנסתי את עצמי…

לסיכום: מחר, בבוקר שלאחר הסדר, תצא כל אמא טריה עם תינוק יקר שמתחבר לסלקל אופנתי שמתחבר לעגלה שעולה כמו רכב משפחתי קטן מבית החולים. מחג החירות הקצר שסידרה לעצמה היא תצא לעבדות החדשה שלה. חג שמח!

כתיבת תגובה