באמצע מסיבת פורים אצל חברים צעקה לי לתוך האוזן המארחת: “סיפרתי לך על ההטרדה המינית??”

זה הולך להיות פוסט מדכא וארוך. לא ממליצה לכם לקרוא אותו, ושלא תגידו שלא אמרתי.

*

באמצע מסיבת פורים אצל חברים צעקה לי לתוך האוזן המארחת: “סיפרתי לך על ההטרדה המינית??”
“לאא!!” צעקתי והמשכתי לרקוד.
“אחת הילדות מהכיתה של הבת שלי הציעה לה ולעוד חבר שכל אחד יספר משהו לא נעים שקרה לו” היא התעקשה להמשיך. “אני סיפרתי איך נפלתי מהאופניים, הוא איך השפריץ עליו בוץ, אבל הכי מצחיק היה הסיפור של הילדה שהציעה את המשחק” סיפרה האמא שסיפרה הילדה. “היא סיפרה שאבא שלה נוגע לה בפנים ואז גם היא נוגעת לו בפנים, ואז הוא מלטף אותה בגוף ואז היא מלטפת אותו בגוף ואז הוא נוגע לה בפושפוש ואז היא נוגעת לו בפין. ואת יודעת למה ברור לי שהיא ממציאה?” הוסיפה הקטנה “כי היא אמרה שזה היה בחושך, אז איך היא ראתה?”

“מה???” צעקתי וקיוותי שלא שמעת טוב ושהיא תעשה לי עם היד תנועה של “כלום. כלום, שטויות, עזבי” ונמשיך לרקוד והחיים ימשיכו.

אבל החיים לא המשיכו. הווליום של הסיפור היה חזק מזה של המוסיקה. נגמרו הריקודים ונגמרה המסיבה ונהרסה התחפושת ונמרח האיפור, ומאותו רגע כל מה שחשבתי עליו הוא מה קורה באותו רגע ממש עם הילדה הזאת. מה האבא חלאה הזה עושה לה ברגע זה ממש כשאנחנו שותים ורוקדים, איזה חלום היא חולמת, ואיך היא הלכה לישון, בטח התכסתה היטב בשמיכה מכל הכיוונים ובטח לא בכתה. בטח אף פעם לא בוכה. ילדה בת עוד לא 6.

הסתובבתי במהירות סביב עצמי והפכתי לוונדר וומן. איגרפתי יד אחת קדימה וטסתי במהירות למעלה וכבר ראיתי בעיני רוחי איך כל קבוצת “אמהות מגניבות” נרתמת, ואיך אנחנו מגיעות לבית של הילדה הזאת ומפרקות לאבא גוש חרא הזה את הצורה, ואז מנערות את האמא ומאמצות אותה ואת הילדה שלה ומצילות אותן מהזוועה, אלא שאז הסתבכה לי הגלימה ונפלתי באמצע רחבת הריקודים.

שאלתי את חברתי מה עשתה עם הסיפור הזה, והיא אמרה שדיברה עם המורה ועם הרווחה ועם הפסיכולוגית של ביה”ס, וכולם באופן קר ועינייני אמרו שיעבירו את זה הלאה וגם אמרו שזה בעייתי כשמדובר בעדות שאינה ממקור ראשון, וגם אמרו שאין להן הרבה מה לעשות עם זה. הפסיכולוגית אמרה שמניסיונה לא יעשו עם זה הרבה, ושבכל מקרה אסור להן לעדכן אותה בהתקדמות הטיפול.

מאותו רגע כל מה שעניין אותי זה לוודא שמישהו מטפל בילדה הזאת. שהיא לא ממשיכה לחיות ביננו נטושה ופגועה בעוד אנו וילדינו חיים לנו בסבבה יחסית.

דיברתי עם כל מיני אנשים שמבינים בדברים כאלה ולא קיבלתי תשובות מספקות, עד שפניתי לחברה עו”סית שאמרה שיש לה דרך לברר אבל הכינה אותי מראש שבטח לא יתנו לה מידע עודף ושהיא לא תוכל לתת לי מידע עודף. “רק לדעת שהיא מטופלת” ביקשתי. רק לדעת שהיא תינצל פיללתי.

בימים שחלפו בציפייה לתשובה הנחתי שבטח הילדה דמיינה, שהיא בסה”כ נחשפה בטעות לסרט שהעשיר את דמיונה והיא פשוט נתנה לו פרשנות לא נכונה. הרי לא יכול להיות שאבא יעשה משהו כזה לילדה שלו שהוא הכי אוהב, שהיא כל החיים שלו.
חשבתי גם על המזל של הילדים שלי שלמרות כל הטעויות שאבא ואמא שלהם עושים, הם מקבלים אהבה ובטחון, והשריטות שעוד יהיו להם יהיו קטנות ולא עמוקות ושסה”כ הם בטח יגדלו בריאים בנפשם ובטוחים בעולם. ואיזה יופי להם, ואיזה יופי למצפון שלי.

ואז כשכמעט נרגעתי לגמרי והוצאתי לעצמי את הדאגה שאימצתי בימים האחרונים מהראש, הגיע הטלפון מהחברה העו”סית והיא אמרה שאני יכולה להירגע ושהמקרה מוכר ושהילדה מטופלת. רציתי להיות בטוחה אז שאלתי עוד כל מיני שאלות של מישהי שלא מבינה, והיא ענתה שוב בענייניות ובסבלנות שאם זו התשובה שהיא קיבלה סימן שזה שם בידיים טובות ושמטפלים בזה וזה על סדר היום של הגורמים המטפלים.

התקשרתי מיד לחברה מתחילת הסיפור ואמרתי לה שהיא עשתה מצווה ושהילדה מטופלת. היא גם שאלה כל מיני שאלות כדי להיות בטוחה ועניתי בענייניות ובחוסר מקצועיות: “לא יודעת מה זה מטופל, אמרה שמטופל אז מטופל”

כך הסתיים הפרק אליו נדחפתי בסיפור שהוא בכלל לא שלי.
חשתי סוג של הקלה, ורציתי להאמין שהילדה תינצל.

לפני השינה שוב חשבתי על הילדה הזאת שאני בכלל לא מכירה, ותהיתי מה יקרה בפרקים הבאים בסיפור שלה ומה האבא מיץ זבל מסריח שלה עושה לה ברגע זה ממש, או איזה חלום היא חולמת, ואיך היא הלכה לישון, בטח התכסתה היטב בשמיכה מכל הכיוונים ובטח לא בכתה. בטח אף פעם לא בוכה. ילדה בת עוד לא 6.

והחיים המשיכו.

כתיבת תגובה