בבוקר באוטו חשבתי על זה שתכף אני זורקת את הילדים בביה”ס ליום קשה ומורכב, שלא לגמרי ברור לי מה משמעותו עבורם….

בבוקר באוטו חשבתי על זה שתכף אני זורקת את הילדים בביה”ס ליום קשה ומורכב, שלא לגמרי ברור לי מה משמעותו עבורם. מה חודר ממנו אל לבם הצעיר ואיך הם מתמודדים עם כל העצב הנורא והסיפורים שגם אני כמבוגרת מתקשה לעכלם. בעיקר תהיתי מה הקטנה, בת עשרה ל6 מבינה ומרגישה. מה היא חווה ביום הזה? מה היא חושבת במהלך השניות הארוכות של הצפירה? מה נשאר איתה בסופו?

אז תשאלתי והסברתי. הייתי דידקטית ובמקביל ניסיתי לתת גם מקום להבעת רגשות.
סיפרתי לה שלפני 70 שנה היה בגרמניה איש רע מאוד, ששנא את כל מי ששונה ממנו. הכי הוא שנא יהודים שזה העם שלנו. הגדולים הוסיפו ש”נכון, הוא שנא גם הומואים וצוענים”. הוא הרג המון המון אנשים. זה מוזר ועצוב. זה יכול גם להפחיד.

לסלט שהתחלתי לחתוך לבת שלי בראש בבוקר, הוסיפו כנראה בגן עוד ירקות ובישלו לכדי גיבץ’ צבעוני ועשיר.

כשהגעתי הביתה בערב ורציתי לבדוק מה מצב נפשה העדינה של בתי הרכה, התיישבתי כמנהגי על מכסה האסלה הסגור מול האמבטיה ואירחתי לה חברה. זה זמן השיחות הכי טוב שלי עם הצעירים, שניה לפני שגם הם ננעלים מאחורי דלת חדר האמבטיה ובמקרה הטוב צועקים לי: “אמא! שכחתי תחתונים”.

שאלתי אותה כמו אמא בנאלית: “נו, אז איך היה בגן?” והוספתי: “דיברתם על יום השואה?” והיא סיפרה ברצף: ” בשואה היו אנשים רעים שקראו להם הומואים. הם היו קרחים ושנאו את כולם בעיקר את אלה שהיו להם עיניים כחולות. אבא של עופרית הגננת היה בשואה והוא בנה לה משחקים מעץ. בצפירה היא הייתה עצובה. ככה היא עמדה, עם הראש למטה (והדגימה) וזה הצחיק אותנו. יאנוש קורצ’אק היה מורה שאהב מאוד את התלמידים שלו. רצו לקחת לו אותם אז הוא הרג אותם”

ואז היתה דממה לאיזו דקה ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

ואז ראיתי אותה חושבת רגע ארוך יחסית לילדה בת עשרה ל6 ויכולתי לזהות את המקום המדויק בו יהיה לה קמט הבעה עמוק אם תמשיך לחשוב כל כך הרבה.

ואז היא שאלה: “אמא, איך בעצם הורגים אנשים?”

ואז היא נעמדה על תיבת הנח ההפוכה של הפליימוביל ששוכנת דרך קבע באמבטיה, ועם הידיים לצדדים שמרה על יציבות מתנדנדת של גופה הקטן ויחד שרנו “זה רק אני והגלשן שלי”. את כל המילים שרנו, מההתחלה עד הסוף.

כתיבת תגובה