בבוקר קיבלתי מייל שביקש מהורי בית הספר להגיע בערב לישיבת ועד חשובה….

בבוקר קיבלתי מייל שביקש מהורי בית הספר להגיע בערב לישיבת ועד חשובה. לא רציתי לפספס את שיעור ה”ניה”, אז עשיתי עם עצמי פשרה והחלטתי שאצא רבע שעה לפני סוף השיעור ואגיע לישיבה באיחור של שעה. במילא לא יתחילו בזמן ובהתחלה ידונו נושאי מנהלה.

כשניגשתי לקחת את התיק התחיל שיר שאני אוהבת. חזרתי לשורות ורקדתי עוד ריקוד אחד ודי. כשהמנגינה התפיידה, אספתי במהירות את הנעלים והתיק ורצתי לאוטו.

מכפר מרדכי פניתי שמאלה לכביש החשוך שנוסע בין השדות מישובי גדרות לגדרה. תמיד אני עירנית שם. הוא צר במיוחד, ללא שוליים ותמיד רוכבות לאורכו צלליות של תאילנדים על אופניים ישנים. פחד אלוהים.
פתאום רץ חתול אל מתחת לאוטו שלי, עצמתי עיניים והתפללתי שהמפגש ביננו יגמר בריצה שלו בין הגלגלים ובמעבר לצד השני. פקחתי אותן כשהרגשתי שעליתי על משהו. לא האמנתי, לא האמנתי, לא האמנתי.

סובבתי את האוטו וחזרתי לראות אם יש מה לעשות. הסתכלתי רק לשניה- לא יכולתי להביט בו. הוא שכב והזיז רגל. חשבתי שאולי עוד מעט יתאושש ויקום, אבל אז הוא ילל צרחה נוראית. הסתובבתי ונסעתי שוב לכיוון גדרה. רציתי להתקשר ולשאול את דורדור מה לעשות, אבל אז אמרתי לעצמי: “מה להתקשר לדורדור? את הרי יודעת שאפשר להתקשר לוטרינר או לסוע מכאן, אבל קודם כל תבדקי באמת מה המצב. לפחות תסתכלי למה שעשית בעיניים. מה את בורחת?”

הסתובבתי שוב וחזרתי. בית החזה שלו קפץ פעם אחת כאילו שיהק ואז הוא הפסיק לזוז. הסתכלתי ממרומי הג׳יפ כמה רגעים כדי להיות בטוחה. הוא לא זז.

לאט הסתובבתי ונסעתי על הכביש האפל. חשבתי על הנקודה האקראית והמדויקת בזמן בה אירע המפגש האומלל שלא היה קורה אם הייתי יוצאת שנייה אחרי או נוסעת קמ”ש אחד יותר או לא הולכת לרקוד או מותרת על הישיבה.

פניתי ימינה ליד השווארמה לכביש 40 כי אין שם שמאלה וחשבתי על החתול שלא יתרוצץ יותר בשדות. ידעתי שאני לא אשמה, אבל זה לא הרגיע. תהיתי האם גידול וטיפוח של חתול אחד מתקזז עם הרג של חתול אחר.

עשיתי סיבוב פרסה כדי לסוע לכיוון רחובות. חשבתי על זה שב21:00 כבר לא אגיע לבית הספר.

ברמזור האדום שבכניסה לקדרון כתבתי לחברה: “את בבית- ספר? דרסתי חתול.” היא ענתה: “לא הלכתי לישיבה” והוסיפה “יותר טוב, החתול היה חולה מאוד”. “בטח” כתבתי לה: “הוא היה בדיכאון מזה זמן וניסה לסיים את חייו כבר 6 פעמים, אבל נפל בכל פעם על הרגליים, עד היום”

חלפתי על פני אולם האירועים המפואר בביל”ו סנטר שמחליף צבעים ונזכרתי שאני צריכה להודיע לאמא שלי מחר מתי נגיע ביום ששי.

בצומת הכניסה לרחובות חשבתי לעצמי שכדאי לקבצן מהבוקר לעמוד פה בערב. אומנם תנועה קצת יותר דלילה, אבל עדיף לעמוד עוד שעה בשעות נעימות, מאשר תחת השמש הקופחת של שעות היום.

פניתי שמאלה לתוך שכונת חבצלת אליה אנחנו עוברים בעוד חודש ונזכרתי שעוד לא סגרתי הובלה. עשיתי לעצמי סימן כדי שלא אשכח למחרת.

ליד בית הספר מצאתי חניה שהתאימה בול לגודל של האוטו המפלצתי שלי. שכן מבוגר וחשדן הוציא את הראש משער הגינה ונעץ מבט. זה העלה לי את המוטיבציה והרבצתי חניה מושלמת. יצאתי מהאוטו, טרקתי את הדלת מבלי להביט לאחור והעפתי את השיער לאחור כמו מיס פיגי. איזה זקן מעצבן.

כבר בכניסה לבית הספר ראיתי אבא אחד שצעק בטלפון שזה בזבוז זמן ובפנים ישבו המון הורים שכעסו והגנו ותקפו ומישהו התקשר למפקחת וסגן ראש העיר הגיע ואיים על אחת המורות והיא בכתה וכולם התפרצו והוא והמנהל עזבו וכולם התרגשו והמשיכו בדיון הסוער עוד הרבה הרבה זמן והחתול מת.

כתיבת תגובה