בבוקר קמתי מוקדם כדי לסדר את שולחן היומולדת. ברדיו הייתה מוזיקה עצובה….

בבוקר קמתי מוקדם כדי לסדר את שולחן היומולדת.
 
ברדיו הייתה מוזיקה עצובה.
 
הילדים התעוררו, לבשו את החולצות הלבנות, התכנסו וחיכו שהסנדביץ’ יגיע, ואז כולם לחששו “הוא בא, הוא בא” והתחילו לשיר בחמישה קולות “היום יום הולדת, היום יום הולדת…”. הדלקתי מהר את הנרות על העוגה, אבל עד שהוא הגיע הרוח שפרצה מן החלון כיבתה אותם.
 
מיד אחרי חגיגת הבוקר המסורתית יצאנו כולם כל אחד ליומו (חוץ מהכתום, שהסביר לי שמביך אותו לעמוד ליד כולם בצפירה ובגלל זה הוא צוחק, ורק על הכנות והפגנת החולשה הגברית אישרתי לו ללכת לבצפר אחרי 10:00).
 
אני תמיד מכינה לי אוכל טרי ובריא ודל שומן לעבודה. היום בפעם הראשונה קרה ששכחתי את הכריך המפנק שלי.
 
בדרך לפגישה השניה, הבטן כבר התחילה לקרקר. אפילו קרקר לא היה לי באוטו, אז לעסתי מסטיק דל סוכר כדי להרגיש לפחות איזה טעם.
 
במהלך שיחת הטלפון בה וידאתי מול האסקייפרום את קיום המשך חגיגות היומולדת אחה”צ, החלה הצפירה. נעצרתי בצד הדרך בחניה השמורה לכוחות הבטחון במצב חירום, ונעמדתי לצד האוטו. מהעבר השני של הכביש הצר עמדה צעירה עטוית חיג’אב. לא היו לידה אנשים ובכל זאת היא עצרה במקומה. היא גם המשיכה את שיחת הטלפון שקיימה. חיבבתי את הבחירה שעשתה. הרגשתי שהיא כיבדה אותי על זה שיכלה להיות לי משפחה ענפה בליל הסדר, אבל הנאצים חיבלו בתכנית, ואני כיבדתי אותה שיש לה עוד יום עמוס לפניה ואין מבחינתה סיבה לקטוע אותו כך סתם ב10:00 בבוקר.
 
בדרך לפגישה השלישית, צנומה מתמיד, התחשק לי להתקשר לסנדביץ’ סתם כדי לשאול אותו איך היומולדת שלו, אבל ידעתי שהוא יעשה לי בטלפון פרצוף של “אמא, את זקנה וחופרת”, אז במקום זה נזכרתי בלידה שלו, וחשבתי לעצמי איזו כברת דרך עשה לאחרונה, ואיזה קסם של נער חכם ורגיש הוא צמח להיות תוך כדי שעקף אותי בגובה ובגודל כפות הידיים.
 
לפנות ערב בדרך חזרה מהעבודה הביתה, הפסיקו ברדיו העדויות והסיפורים הקשים והמוזיקה התחילה להתנרמל בריטואל ישראלי מוכר. דווקא אז הציפו אותי מחשבות וגעגועים לסבא ולסבתא שלי שאיבדו תינוק כשברחו אל יערות סיביר.
 
הגענו לחדר הבריחה באיחור כי בדרך נסענו לאתר את הכתום שהודיע כמה שעות לפני כן שהוא בסיור מבנים נטושים ברחובות. על ספסל מתחת לבניין רב קומות מצאנו ילד אדום. “הגענו עד קיבוץ שילר”, סיפר תוך כדי לגימת בקבוק מים שלם.
 
בחדר הבריחה, תוך שילד היומולדת מוביל ברצינות של חוקר מח את המשימה המאתגרת, והכתום שוכב על הרצפה ומידי פעם צועק: “אתם מעירים אותי!”, תקפה אותי לפתע חרדה שלא נפתור את החידות ולא נצליח לצאת משם. ראיתי אותנו בדמיוני כלואים שם במשך שנתיים שלוש, ואנשים טובים מביאים לנו קצת תפחי אדמה ולחם יבש פעם ביום. והנסיכה בוכה ואומרת “אבל אני אוהבת רק לחם מחמצת”, ואנחנו מסבירים לה שהימים קשים ושצריך לגלות איפוק ולהיות טובים אחד לשני, ושיום יבוא ונינצל, ואני אוכלת את הלב שלא עזבנו ברגע שהם קיבלו את הדרכונים הזרים שלהם לפני שנה, כי הכתובת הרי הייתה על הקיר.
 
כשהצלחנו לפתור את החידה שפתחה לנו את הדלת האחרונה, בישרו לנו שהצלחנו לברוח מהחדר תוך 47 דקות (!!). היינו מאוד מרוצים מעצמנו, כשאז נזכרתי שמהבוקר מה שנכנס לי לבטן זה רק אייס קפה דיאט של רשת בתי קפה שמתחרזת עם אקסיומה ועם המטומה, אז שיחקתי אותה אמא טובה ואמרתי לדורדור: “יללא בוא נקנח את היום הזה בפיצה”.

כתיבת תגובה