בחדר הלידה כשיצא מגופי ראש כתום, הרופאים מיד רשמו לנו ריטלין….

בחדר הלידה כשיצא מגופי ראש כתום, הרופאים מיד רשמו לנו ריטלין. “למה?” שאלנו. “מה המשמעות?” שאלנו, “מה ההשלכות?” שאלנו. הם אמרו רק “קחו”, והם אמרו “שיהיה, אולי תזדקקו לזה” והם אמרו “בהצלחה!”

כדי להבין שהמשפחה שלנו מאותגרת קשב וריכוז, אבל מהסוג שכולל גם היפראקטיביות, לא צריך שום מאבחן מוסמך, זה מאובחן במבט קצר על ידי כל עובר אורח זר, או כלבלב או חתול אגוצנטרי או אפילו קיפוד קטן.

מכיון שהילדים לומדים בבית ספר פתוח בו המורים מכילים ויודעים להעצים (מילה מעצבנת) כל ילד על חזקותיו, והלמידה בו נעשית לאו דווקא במתכונת של ישיבה ממושכת בכיתה, שרדנו שנים ללא התערבות כימית. עם זאת אחת ל עלה עניין התרופה על הפרק, נדון מעט ושקע כלעומת שהפציע.

בשנה האחרונה הילדים גדלו, האתגרים והצרכים השתנו והנושא עלה שוב. חשבנו שלמרות התנגדותנו הבסיסית, יש מקום לנסות. אולי זה ישקיט קצת סערות פנימיות, ינקה קצת רעשים, יווסת קצת כוחות פנימיים וחיצוניים.
כמובן שלקחנו בחשבון שהרעיון הגאוני שהגינו בעבר לחבר את הכתום לטורבינה ולהמיר את האנרגיה המתפרצת שלו לחשמל לא ימומש, אבל הסכמנו לעשות את הויתור הזה.

חרף חששותי, לפני כארבעה חודשים הבאתי את עצמי במאמץ ובאומץ לקבוע תור אצל רופאה מומלצת לצורך התאמת תרופה וקבלת מרשם.

היא קבעה חד משמעית שזה מקרה קלסי ושזה בהחלט עשוי לעזור ולהקל את שגרת היומיום של הכתום ואולי אפילו להפוך אותו לברונטי, ורשמה משהו שיוצא בפיפי אחרי שש שעות. ‘מקסימום, אם יתחרפן לי הילד, זה יעבור אחרי שש שעות’ חשבתי.

אחרי שלושה שבועות בערך ניגשתי למרפאת הילדים כדי להמיר את המרשם באחד של הקופה ולקבל מחיר מופחת בבית המרקחת, השארתי את המרשם למזכירה ואמרתי לה שאגיע בימים הקרובים לקחת את הפתקה העדכנית.

כשהגעתי אחרי חודש היא אמרה שהמרשם כבר לא בתוקף, ושאבוא שוב, הרופאה תכין לי חדש. הפעם הגעתי אחרי שבוע.

אחרי עוד שבועיים ומחצה בבית המרקחת, ביקש ממני הרוקח תעודה מזהה. מה הוא חושב לעצמו? חשבתי לעצמי. מה אני נראית לו פושעת?? הוא הסביר בנימוס שכשמדובר בנרקוטיקה דורשים תעודת זהות והתנצל שיקח קצת זמן כי “תרופות נרקוטיות נמצאות בכספת”. אמרתי לו “שניה” והסתובבתי אל כל התור שעמד מאחורי ועשיתי להם עם האצבעות “שניה” ועשיתי גוגל. “תרופה נרקוטית היא תרופה שגורמת ערפול חושים וחוסר רגישות ומדכאת את פעילות המוח” (ציטוט מניפולטיבי של חלקי משפטים מאינפומד).
שילמתי והלכתי.

כל כך הרבה שנים נמנענו מהתרופה שזה יצר איזו הילה סביבה וכולנו כבר חיכינו לנסות ולראות מה יקרה.

אני רציתי לבחון את התפקוד שלי ביום של כנס עם הרבה דוברים או כשיש לי הרבה חוזים לטיפול, או במילים אחרות רציתי לאבד תיאבון.

הטינאייג’רית גם היא חיכתה בהתרגשות לתרופה. מכיון שעברה לתיכון רגיל והותקפה במסה של עבודות ובחינות, הסתקרנה לנסות והניחה שזה יעזור לה להעלות ציונים (שזה ומד”א זה כל מה שמעניין אותה בחיים, ואני לא מבינה איך יצאה לי כזאת בת חרשנית)

מה אני אגיד לכם….אני לא רוצה להשמע מיסיונרית, אבל מה שקרה אצלנו בבית בשבועיים האחרונים הוא בגדר נס. השינוי דרמטי. בלי ציניות אני חושבת שאפשר להגדיר זאת כמהפך. מאז שהריטלין נכנס לחיינו הבית הרבה יותר שקט, הילדים יותר רגועים, מקשיבים לנו ומסבירי פנים זה לזו. אחרי הצהריימים שלווים ביותר, אנחנו שומעים מוזיקה נעימה, וכל אחד קורא משהו באיזו פינה, אפילו דורדור נכנס לאוירת שנטי.

יש סיכוי שלא נצטרך בכלל לפתוח את הקופסה העגולה הלבנה שעומדת לה על התמי 4. אולי בעוד איזה חודש או חודשיים.

כתיבת תגובה